BOMB

The Bomb in the Basement: How Israel
Went Nuclear and What That Means for the World

 

WORLD POLICY JOURNAL • FALL 2009
In Mind from the Beginning
No Further Talk
A Ginger Debate
Accepting the Doomsday Weapon
Harmonious Ambiguity

Haaretz.com - Will Israel join the nuclear club?
The American Enterprise - Can Israel Take Out the Mullahs' Nukes?
The Mossad overdirve
Busting Bunkers

SPIEGEL ONLINE - Pierre Heumann
Jeune Afrique - Histoire secrète de la bombe israélienne
ידיעות אחרונות
אא
העמימות הגרעינית / ירון לונדון אא
אא פצצה במרתף – האופציה הגרעינית של ישראל / מיכאל קרפין אא

 


WORLD POLICY JOURNAL • FALL 2009

Deep in the Basement -
Israel’s Harmonious Nuclear Ambiguity

Michael Karpin

TEL AVIV—Recently, I screened my documentary, A Bomb in the Basement, to investigative journalism students at Israel’s Open University. It was released in 2001 and has aired on television networks in 15 countries and at numerous film festivals.

The documentary is the first Israeli film to explore the creation of the country’s nuclear capability, examining how Israel became the Middle East’s only nuclear power and—unlike Iran—succeeded in keeping its atomic program secret.


I dimmed the lights and started the DVD. We didn’t get far. After only a few scenes, hands were raised and I was being peppered by comments.
“Is it legal to show this film?”
“Are you revealing state secrets?”
“Was your documentary approved by the army censors?”
I was dismayed, but not surprised. Indeed, the law requires that all Israeli media, foreign journalists based in Israel, academic researchers, and authors who intend to publish information about Israel’s security or defense matters—especially, the nuclear issue— submit their manuscript to military censorship for inspection. Even the very mention of the tacit nuclear program causes considerable disquiet in any Israeli audience. For most Israelis, their doomsday weapon is the most sensitive matter on earth—indeed an existential subject so sensitive that they prefer not to discuss it at all. Israelis have reached a kind of silent conspiracy—a general agreement that puts the nuclear subject outside public debate in the media and the often deeply divided and highly vocal (on every other issue) Knesset. Only the parliament’s defense subcommittee, from which no information ever leaks, may even consider such matters. The subject is even off-limits to most of academia.
Sometimes it seems as if the entire Israeli nuclear issue does not exist. Notably, this ban against raising the matter for public debate was not imposed from above, but adopted by the public of its own free will. Not only do Israeli administrations’ strategic policies remain outside the public debate, but the taboo holds for other important matters relating to such weapons that belong to the ethical and environmental domains. Why, in a nation that prides itself on its democratic values—where virtually every other aspect of society, from the economy to the very foundations of the Jewish state, is debated endlessly and loudly—is this one issue all but totally out of bounds? To my mind, Israelis’ self-imposed restraint on discussing the nuclear topic originates primarily from a basic annihilation fear syndrome—anxiety over a second Holocaust. It is not limited to the generation of Holocaust survivors and their children, but also afflicts the current generation of Israel’s youngsters. Anxiety over destruction is a fixed part of the Israeli consciousness, and each time security issues come to the boil, the terminology of the Holocaust dominates public discourse. These latent, intrinsic fears played a major role in the construction of Israel’s nuclear capability. Understanding this reality and its powerful influence is critical for comprehending the complications of the Middle East peace process and its seemingly endless twists and turns.

In Mind from the Beginning

In all probability, the idea of creating a Jewish nuclear capability had been present in the mind of Israel’s creator, David Ben-Gurion, since October 1945, when he visited the site of the Bergen-Belsen concentration camp in occupied Germany. Only two months earlier, the United States had loosed atomic bombs on Hiroshima and Nagasaki, leading to the unconditional surrender of Japan. Eyewitnesses recalled Ben-Gurion standing in silence at the edge of one of the camp’s mass graves, tears rolling down his cheeks. A British major stood at his side, describing the scenes of horror he had witnessed when his troops liberated the camp six months earlier. Between the long rows of barracks, corpses lay in piles; one of which was stacked so high it was visible above the roofs. On the camp’s pathways lay hundreds of living skeletons, too weak to move. Inside the huts, thousands more were dying of starvation and disease. Years later, Ben-Gurion’s closest aides related that he had never been able to free himself from the scenes he had witnessed in Germany in the autumn of 1945. At that time, the Jewish people were at one of the lowest points in their long, tortured history.

Israeli militants were still fighting for the establishment of an independent state and the very idea of developing a Jewish nuclear option seemed totally fanciful. But, chastened by his first-hand look at the death camps, Ben-Gurion already understood the advantage inherent in a nuclear capability. The nuclear era had begun, and with it the prospects of an absolute deterrence that could ensure Jews would never again have to contemplate their extermination. Ben-Gurion never publicly expressed the idea with such clarity; he was loyal to the rules of secrecy, as most members of his generation. But a careful reading of his diaries and other writings, and his comrades’ recollections, suggests that the connection between the Holocaust and the ultimate weapon was etched into his consciousness during the visit to Bergen-Belsen. No wonder therefore, that soon after declaring Israel’s independence in May 1948, Ben-Gurion started to plan his Manhattan project. The basic calculation was simple. Israel needed a lasting life-insurance policy to guarantee the nation’s survival. At the outset, two alternatives were considered: a defense pact with the United States that would, like Japan, set Israel under the protection of the American nuclear umbrella, or the creation of an indigenous deterrent. President Dwight D. Eisenhower quickly declined Israel’s request for a place beneath the American umbrella. Ben-Gurion was left with only the second option. From the beginning, the Israeli nuclear program relied heavily on French assistance.

During the 1950s, the two countries had a common adversary: Egyptian president Gamal Abdel Nasser. Israel watched with fear while the Soviets equipped Egypt with weapons, and France faced a Cairo-backed rebellion in its North African colony of Algeria. These circumstances produced a robust pact: Israel agreed to team up with France and Britain in the 1956 war sparked by Egypt’s seizure of the Suez Canal, and in return France provided Israel with a package of nuclear facilities that were placed in the southern desert town of Dimona. Israel attained its nuclear capacity during the second half of 1966, which, in theory at least, should have granted the nation substantial psychic peace and confidence that the threat of ultimate destruction had been removed, once and for all. But Israeli (and Jewish) existential angst never truly receded. Mentally, it remained a country under siege. The tenacity of its annihilation anxiety may well have been the result of a strengthening of domestic consciousness surrounding the Holocaust. After the capture and 1961 trial in Israel of Adolf Eichmann, one of the architects of the Holocaust, public debates about the Nazis’ war on the Jews and its consequences erupted for the first time. This national debate fulfilled what appeared to be a deep need for mass group therapy. The main conclusion that Israelis drew from the destruction of European Jewry was that only political sovereignty and a strong military could guarantee security. But the growing awareness of and preoccupation with the Holocaust had a disconcerting momentum, arousing exaggerated fears that a similar catastrophe would befall Israel when its enemies eventually rose up en masse to destroy it.

In May 1967, the same atmosphere of gloom enveloped the country when Egypt’s Nasser blocked the Straits of Tiran in the Red Sea to Israeli shipping, kicked UN peacekeeping forces out of Sinai, and threatened to attack and destroy Israel. During the next three weeks (known in Israel as “the waiting period”) while the Six-Day War drew near, the Israeli government hesitated, radiating a lack of confidence. Despair took hold of the public. Reserve troops were mobilized, most economic activity ground to a halt, and there were shortages of basic foodstuffs. Hospitals went on emergency footing and prepared tens of thousands of beds. Rows of graves were dug in a Tel Aviv park for future casualties. All the Arab states in the region went on alert, troops began to move from Saudi Arabia and Iraq toward Israel, and the international media reported that Egypt’s army had used poison gas in its war in North Yemen. All this took a toll on Israeli morale. In the panic and the confusion that characterized Israeli society before war broke out, anxiety over another Holocaust played a leading role. During this period, words like “destruction, liquidation, and annihilation” pervaded the public discourse and accounts of the death camps reverberated in the collective memory.

Later, when the Six-Day War was over and the enormity of the Israeli victory became clear, the opposite spirit enveloped Israelis—a feeling of redemption. Before, they had asked each other, “Is there going to be another Holocaust?” After the short war and the miraculous victory, they said, “A Holocaust has been averted.” But even today, four decades later, the question of whether the nuclear issue was raised at the time cannot be addressed without violating the nation’s strict censorship regulations.

Fears of a new Holocaust emerged yet again more than six years later, when, on October 6, 1973 (Yom Kippur, the holiest day in the Hebrew calendar), Egypt and Syria again invaded Israel. While Egyptian troops attacked from the south, striking through the Sinai, the Syrian army simultaneously raided the Israel-held Golan Heights in the north. Israel was caught napping. On the southern front, the Egyptian army crossed the Suez Canal in rubber dinghies, deployed bridgeheads rapidly, and within 24 hours overran the Bar Lev Line— a chain of fortifications built along the eastern coast of the Suez Canal after Israel had captured the Sinai Peninsula from Egypt during the 1967 War. Hundreds of Israeli soldiers were killed and some 100 were taken prisoner. Two days later, in Tel Aviv, the minister of defense, Moshe Dayan, briefed newspaper editors and diplomatic correspondents. In the south, he told them, except for one single fortress, the entire Bar Lev Line had fallen to the enemy. Israel’s counterattack had failed. In the north, Dayan added, 180 Israeli tanks faced off against approximately 1,300 Syrian tanks. The Syrian army took the main Israeli stronghold on Mount Hermon and was close to conquering the most important crossroad on the Golan Heights. Should the Heights fall, said Dayan, the Syrian Army could easily advance towards the cities of Tiberius, Haifa, and Tel Aviv. A note of hysteria marred the aura of heroism that usually surrounded the unflappable Dayan, who sported a black patch covering his empty right eye socket, the result of a wound incurred during World War II. “We are standing before the destruction of the Third Commonwealth,” he told the stunned journalists on October 8, using a phrase that to Jews immediately connoted an extreme national disaster and the loss of nationhood and liberty. (The First and Second Commonwealths ended with the destruction of the Temples of Solomon and Herod in Jerusalem in 586 BC and 70 AD respectively, when the Jewish sovereign states ceased to exist and the Jewish populations were exiled.) Dayan’s admission was extraordinary— so much so that Prime Minister Golda Meir stopped him from appearing on television where he had planned to report to the nation on the dire situation. She feared such a public display would sap Israel’s fighting spirit. The mood was at a nadir. That evening, according to foreign sources, Dayan decided to take bold action. He ordered that nuclear warheads be loaded onto Jericho missiles carried by select fighter planes, and instructed that they be made ready to attack if the Arab offensive developed into a danger to the existence of the state. It is important to note, however, that this order has never been confirmed by any official Israeli source. Two contradictory accounts exist about Meir’s reaction to Dayan’s orders. One version says that she instructed him to cancel the command, out of fear that the Soviets would detect and identify the activity, and react by threatening to use their own nuclear weapons against Israel. The other version describes a very different situation—that the prime minister reportedly informed U.S. Secretary of State Henry Kissinger that Israel was instituting a state of nuclear readiness and canceled it only after president Richard Nixon agreed to an airlift of weapons and ammunition to Israel to replace what had been lost in combat. Those who adhere to the latter version accuse Meir of extorting large amounts of military equipment from the United States by threatening to declare a nuclear alert. Both versions rely heavily on fragments of evidence and hearsay, and before the truth is known, we will have to wait for the publication of the relevant official documents in Washington and Jerusalem at some future, indeterminate time.

No Further Talk

What needs no documentary evidence is the absence of any public debate since. No questions were asked in Israel by the media regarding the nation’s nuclear program in general or the possible nuclear alert of the 1973 war in particular. No documentaries, no books, no public reports were produced. Nothing. Even now, it’s almost as if omerta, the Sicilian code of absolute silence, prevails regarding these events.

In retrospect, it is clear that most of Dayan’s judgments were wrong. Dayan felt that all was lost, when in fact, on October 8, 1973, the situation on the two war fronts was tough, even grave, but far from disastrous. One could compare the situation to the difference between the damage suffered by the United States from the Japanese attack on Pearl Harbor in December 1941 and the total annihilation of the United States of America. However, in October 1973, it may have been hard to see the forest for the trees. At very least, Meir and Dayan were grappling with the responsibility for having allowed something very close to the end of the Jewish state.

Some 18 years later, during the 1991 Gulf War, Holocaust memories again bubbled to the surface of the public consciousness. For six terrifying weeks, Saddam Hussein attacked Israel with ballistic missiles, seeking to draw Jerusalem into a confrontation that would inflame the Middle East and encourage Arab nations to rise up in defense of Iraq. Fears of another Holocaust echoed in every home. Frightened families wearing gas masks (authorities warned the missiles might be tipped with chemical warheads) huddled in sealed rooms in their apartments and homes. In retrospect, the actual physical harm done by the Iraqi Scud missiles was minimal. Only 39 fell in Israel, though several dozens of buildings were significantly damaged. There was only one attributed death: an elderly man succumbed to a heart attack after a missile exploded near his home. But the effect on the morale of the population was huge.

“The Holocaust is in our bloodstream,” a young Israeli woman writer declared around the time of Saddam’s missiles. “It is like a conditioned reflex.” It is clear that the intense preoccupation with the Holocaust still rallies Israelis as a community. The shared trauma is rekindled in times of stress, heightening a collective anxiety that feeds upon itself in a constantly reinforcing loop, disrupting rational thought. Recently, extremist Israeli settlers in the Occupied Territories have even used the Holocaust as an excuse to promote violence against Palestinians. Ironically, during the early years of the Israeli state, when it was truly facing imminent extinction, this victimization complex did not figure prominently in the national psyche. Strangely, however, in Israel time seems to work in reverse: the more distant the Holocaust and the establishment of the Jewish state become, the tighter they grip the nation’s collective consciousness.

Indeed, for Israelis the Holocaust is not a matter of history—it is a current constantly flowing in the background of everyday life, ever-present in political discourse, dictating behavior, and forming responses. This enormous tragedy imposes a constant emotional burden. Israeli literature, poetry, theater, and media rest on a bedrock of pain and remembrance connected to the Holocaust. Both sad and happy occasions, disasters and achievements, wars and terrorist atrocities—almost any remarkable event—are tied up somehow with the Holocaust.

A Ginger Debate

In recent years, Israelis have come to grips with the threat and rhetoric emerging from Tehran. Iran’s apparent efforts to build a nuclear arsenal and President Mahmoud Ahmadinejad’s promise to wipe Israel from the map have reawakened the annihilation syndrome. On a fundamental level, the idea of nuclear weapons in the hands of Iran’s mullahs is completely unacceptable to nearly all Israelis. Even Israel’s “peace” minority has turned its focus to the future of the Occupied Territories rather than attempt to counter an issue on which there is all but total unanimity. Under these circumstances, then, the public debate rarely reflects a realpolitikview of the issues at hand. What are the risks of an Israeli strike on Iran and what is the expected rate of success? Following such a strike, is Israel prepared for direct Iranian retaliation by long range missiles and indirect but all-out war, through Iran’s proxies, Hezbollah and Hamas? If international negotiations with Iran fail and Tehran were to develop a nuclear capability, what is the existential risk to Israel living in the shadow of an Iranian bomb? And finally, would Israel be satisfied with putting itself under the American defense umbrella?

All these crucial issues are only meagerly debated. politicians, generals, and columnists usually evade any open deliberation, fearing that the final conclusions would confirm what most foreign experts have already concluded: the prospects for Israeli preventive action are not promising, that a military option in Iran is far too fraught with risk.

The debate’s shallowness is apparent at every turn; what remains is emotion, self pity, and political grandstanding. On April 21, 2009, Israel’s prime minister, Benjamin Netanyahu spoke at a ceremony marking Holocaust Remembrance Day and drew a direct link between Iran and Nazi Germany. “Only a matter of a few decades after the Holocaust, new forces have arisen that openly declare their intention to wipe the Jewish state off the face of the earth,” said Netanyahu. “No one cared then and no one seems to care now.” Just to make sure the analogy was crystal clear, he continued: “Ahmadinejad is preparing another Holocaust for the Jewish state, he must be stopped.... It’s 1938 and Iran is Germany, arming itself with atomic bombs.” Though Netanyahu’s words may seem incendiary and unnecessarily dramatic to readers elsewhere, in Israel he was merely preaching to the choir.

An exception to the rule came quite recently from a Tel Aviv University professor, Gabi Sheffer, who suggested in the national daily Ha’aretzon July 24, 2009, that a “nuclear Iran wouldn’t pose [an] existential threat to Israel.” Sheffer observed that Prime Minister Benjamin Netanyahu and his aides, particularly Uzi Arad, Netanyahu’s national security advisor and chairman of the National Security Council, “repeat the same mantras,” because for them “the looming Iranian nuclear threat has become a political tool.” Sheffer concluded that the Israeli public should not allow itself “to be dragged into supporting a destructive military operation.”

Indeed, an Israeli strike on Iran could be destructive on many fronts. If Netanyahu were to go ahead with an attack on Iranian nuclear facilities without first getting American approval, it would likely shatter the special relationship between Washington and Jerusalem, putting a halt to decades of extensive strategic coordination. This tradition dates back to 1981, when Israeli Defense Minister Ariel Sharon and U.S. Secretary of Defense Casper Weinberger signed a “memorandum of understanding” that recognized “the common bonds of friendship between the United States and Israel and builds on the mutual security relationship that exists between the two nations.” It is impossible to exaggerate how critical this harmony is to Israel’s existence. From the perspective of Jerusalem, even without the explicit assurance of the American nuclear umbrella, the relationship has protected the very existence of the Jewish state. Maintaining this mutual security arrangement has meant a great deal of sacrifice through the years. It hasn’t always been smooth sailing.

The controversy regarding the creation of Israel’s nuclear project led to major tension in relations between the two countries for more than two decades. From the moment Israel’s nuclear intentions were first exposed many senior officials in the U.S. government opposed the nascent program. Still, President John F. Kennedy, whose international diplomacy was based on a nuclear nonproliferation doctrine, abstained from putting an end to Jerusalem’s ambition to obtain a nuclear capacity, though even after the opening of some of the Kennedy administration files, his reasons still remain murky. His successor, Lyndon Johnson, approved it only tacitly. A significant change occurred during the Nixon administration which, under Kissinger’s influence, adopted a new strategy. An Israel that possessed the nuclear option was deemed a more valuable asset to the defense of Western interests in the Middle East than an Israel without such an option.

There were two immediate consequences. The United States promptly stopped pressing Israel to join the Nuclear Non-proliferation Treaty (NPT) and immediately curtailed surveillance of the Israeli nuclear reactor at Dimona. In exchange, Israel committed itself to keeping its nuclear program concealed in its deepest basement. Since then, Israel has remained eternally vigilant in meeting the conditions set by Washington. It has never published an official announcement that fissile materials have been produced at the Dimona reactor and has never admitted the construction of a nuclear device or warhead. Even during the nation’s most desperate security crises, such as the 1973 war, Israel avoided the temptation to warn its enemies that it possessed nuclear weapons.

Israel’s silence has paid dividends. By fulfilling Washington’s terms, the nation has managed to convince everyone that it has at its disposal that amorphous entity known as “nuclear capability” but that it intends to use it only to achieve effective deterrence. The fact that Israel is not party to the NPT prevented the International Atomic Energy Agency (IAEA) from forcing Israel to allow inspectors to visit its nuclear installations and threaten it with sanctions. Washington’s unstinting support for Israel at IAEA meetings has been vital—one need only look at how little patience the West has had for more bellicose aspirant nuclear powers such as Iraq, Libya, or Iran.

Accepting the Doomsday Weapon

Today, Israel is the only country outside of the great powers whose right to possess a doomsday weapon is accepted by the world’s most influential countries. Unlike Pakistan, India, and North Korea, Israel has not been asked to give up its nuclear capability or bare its programs to the world’s scrutiny. No major power has censured Israel for producing the ultimate weapon, nor has it been threatened by the United Nations with sanctions.

The heads of Israel’s defense establishment, who developed the concept of nuclear ambiguity into a political doctrine, explain that it is intended to achieve three goals: against the enemy, deterrence; to friendly nations, denoting that it is a responsible power that wants normal relations; and for the Israeli people, self-confidence in the face of security challenges. Maintaining this ambiguity requires extreme discipline. Indeed, the small closed group that conducts Israeli defense policy has refrained from boasting about the nuclear program—but strict censorship of the media and a sympathetic public, which has never demanded of its leaders that they tell the truth, are also major factors.

Israeli officials in both the military and government maintained their code of silence even after the revelations of Mordechai Vanunu, a nuclear technician at Dimona, who in 1986 leaked details on the reactor to the Sunday Times of London. Abroad he was praised as a whistleblower, but in Israel he was convicted of treason. Vanunu supplied the paper with a detailed description of the production processes at Dimona, as well as photographs he had taken surreptitiously. He exposed the most secret place in Dimona, Institute 2, where he worked for nine years and which, according to him, housed the plutonium extraction installation facility. Drawing on Vanunu’s revelations, experts in the Sunday Times concluded that the Dimona reactor had a 150- megawatt output and could produce 40 kilograms of plutonium a year. Theodore Taylor, a nuclear physicist who studied with Robert Oppenheimer, told the paper that Israel has the “capacity to produce ten nuclear weapons a year that are significantly smaller, lighter, and more efficient than the first types of weapons developed by Russia, America, Britain, France, or China.”

Vanunu completed his full 18-year jail term, including nine years in solitary confinement, in April 2004. After his release, his freedom of movement and speech were restricted; he was barred from going abroad or meeting foreign journalists. The security services kept him under close surveillance. The information that Vanunu exposed to the world in words and pictures may have stripped the veil away from Israel’s nuclear program, but it caused no damage. On the contrary, the revelations increased the weight of the nuclear deterrent, according to the evaluations of some Israeli security experts, including a former head of the General Security Services (the Shin Bet) and a former chief of staff of the Israel Defense Forces, who have preferred to remain anonymous.

Today, Israel maintains two nuclear reactors in the country—Dimona in the Negev Desert, where (according to foreign sources) plutonium is extracted, and an experimental, low-powered reactor located in the Soreq Nuclear Research Center a few miles south of Tel Aviv, under an agreement on nuclear cooperation for peaceful purposes signed with the Eisenhower administration in 1955. Neither generates electricity. Basic facts about the two reactors—such as the degree of risk that workers and nearby residents are exposed to, or the way that nuclear waste is handled—are kept totally out of the public sphere. In other countries, for example, cores as old as that at the Dimona reactor (which went hot in the early 1960s) were long ago shuttered. Israel’s media rarely mention the aging core’s risks. In other countries, basic moral questions of handling nuclear materials are openly discussed. In Israel, nuclear morality is a perennial absentee from the public debate.

Harmonious Ambiguity

In the history of the young state, there have been very few issues around which the political leadership, most of academia, the media, and public opinion have formed so united and harmonious an approach as regarding nuclear ambiguity. No opinion poll has ever taken the temperature of the subject. As long as there is no direct nuclear threat to Israel, it is doubtful that there will be any change in this taboo. If Iran acquires a nuclear capacity, however, then the entire strategic thinking of Israel will start again from square one. Jerusalem’s strategic maneuverability would be limited. Every significant change in strategy would have to take into consideration Tehran’s ability to provoke a nuclear faceoff. At the same time, other Israeli enemies would feel free to operate without restrictions, enjoying the comforts of the Iranian nuclear umbrella. A nuclear capability in the hands of the Ayatollahs would have a strong psychological effect, especially on the more radical elements in the Muslim world—strengthening the perception among Arab extremists that the annihilation of Israel is possible. The effect on the broader Middle East could be even more significant. If the main regional powers—Saudi Arabia, Egypt, and Turkey— want to safeguard their influential positions, they might be compelled to imitate Iran and immediately embark on their own nuclear projects.

Nevertheless, even this strategic shift has not encouraged a public debate. Official policy remains undisputed. In fact, current opinion polls and academic studies have found that, on security and strategic issues, young people in Israel are more conservative and patriotic than their parents. The young generation in Israel remains categorically opposed to undermining or even seriously criticizing any of the official Israeli nuclear doctrines and policies.

After screening the documentary, I asked my students if the nuclear taboo is a sign that Israeli democracy is incomplete, or perhaps that this kind of consensus suggestsa certain political maturity, in which a majority holds a nuclear capability in higher esteem than democracy.

“If I have to make a choice between imperfect democracy or disclosure of the most sensitive state secrets, I vote for silence,” said one student, a former special unit commander in the Israeli Defense Forces. Nobody challenged him, as if the choices are limited to these two options, with nothing lying in between.

Perhaps the future will prove that my conservative students were right to keep mum, to profess obedience, to refuse from questioning the rarely acknowledged nuclear program. When historians look back with the added perspective of another two decades, they will likely conclude that Israel’s nuclear capability was the decisive element in persuading the Arab world that the Jewish presence in the Middle East was permanent reality. Perhaps a lasting peace will be the result.

Peace between Israel and Egypt, a product of the Camp David Accords signed in 1979, and between Israel and Jordan in 1994, was achieved not because the Arab leaders had miraculously come to support the Zionist movement but because Israel was too strong to be removed from the map. And, critically, Israel’s silence—some might say “modesty”—regarding its nuclear deterrent has played a major role in preventing an arms race in the Middle East. Washington’s aid and pressure on the Arab world is also a significant factor.

But how long can Israel maintain its nuclear ambiguity? A nuclear Iran would require a change in Israel’s longstanding policy, providing a convincing rationale for a more explicit form of deterrence. A fragile peace holds the region together, but a new nuclear power in the Middle East would require a strategic shift. No one wants war, and the Israeli government surely wants to avoid any possibility of another Holocaust. But if Iran does produce a nuclear deterrent, Israel will be forced to show what it has kept hidden in the basement for long.

--- BACK TO TOP ---

BACK TO ARTICLES PAGE

Will Israel join the nuclear club? By Michael Karpin

November 24, 2006

By a large majority, last week the American Senate approved President George W. Bush's plan to recognize India's nuclear capability, without compelling it to open its nuclear installations to international inspectors. The Senate's vote reflects a sea change in America's nuclear policy. Prior to that, in June, the House of Representatives also approved the plan by a large majority. In the near future the two resolutions will be combined and the joint formulation will be brought for final approval.

The precedent that the United States has set in the matter of India could well bring about a change of direction in Israel's nuclear policy. In February, Bush visited India and signed a declaration of strategic partnership with Prime Minister Manmohan Singh. Under the agreement, the United States will legitimize India's atomic bomb in retrospect and in return India will submit the civilian part of its nuclear industry to international inspection and will commit itself to refraining from proliferating atomic weapons.

Practically speaking, India's nuclear industry is split in two parts: civilian and military. The civilian part, which comprises 22 of the 26 nuclear reactors in the country, will be under international inspection. The remaining 12 reactors will be defined as "military" and will remain closed to inspection. At the military reactors, India will be permitted to produce fissionable materials to its heart's content, but will commit itself to refraining from performing nuclear tests.

This strategic partnership is a far-reaching step. From the American perspective, the advantage is considerable: India will position itself with the United States vis-a-vis China and Islamic extremist elements in Pakistan, and will join a coalition that the United States is putting together against Iran's nuclear plan. India, too, will benefit greatly: It will not have to submit its nuclear military project to inspection and it will be allowed to import knowledge, materials and installations for the production of cheap electricity.

The strategic change in direction that Bush has initiated is reminiscent of the change that was brought about by president Richard Nixon's administration, at the beginning of the 1970s, in the American attitude towards the Israeli nuclear program. The two administrations that preceded it demanded of the government of Israel that it add its signature to the Nuclear Non-proliferation Treaty and reveal its nuclear plans to the world. Nixon's secretary of state, Henry Kissinger, persuaded the president to change course in American policy and recognize Israel's nuclear option. If Israel's nuclear capacity is equivalent to a fait accompli, argued Kissinger, it is better that Israel maintain it in conditions that will be beneficial to the United States in the Middle East.

The strategic partnership between the United States and India has yielded a new route for progress for countries that thus far have not been accepted into the nuclear club. Countries that can be relied upon to observe the rules of the international game - i.e. refrain from proliferating nuclear weapons and not carry out tests - will be brought in. India, like Pakistan and Israel, has not signed the Nuclear Non-proliferation Treaty, but in the eyes of the Bush administration, its government is considered reliable.

In the eyes of the United States, Israel resembles India. Ever since it obtained nuclear capability, it has destined it for defense, presenting the world with a display of nuclear ambiguity and has always, even in times of emergency when it seemed to its leadership that the country was under an existential threat, refrained from warning its enemies that it has a nuclear option.

If the United States decides relate to Israel in a way similar to the way it has related to India's nuclear industry, it will be possible to split the industry here into two areas: The reactor in Dimona will be defined as "military" and will receive an exemption from international inspection, while the reactor in Nahal Soreq will be defined as "civilian" and will be put under inspection. As a result of this, perhaps Israel will decide to cancel the policy of nuclear ambiguity and will be allowed to import nuclear know-how and materials for civilian purposes.

After the vote in the Senate, the White House published a statement on behalf of the president in which he praised the approval of the strategic alliance with India. The agreement, noted the statement, "will bring India into the international nuclear non-proliferation mainstream and will increase the transparency of India's entire civilian nuclear program." It is possible that in the future we will be reading a similar statement on the matter of Israel's nuclear industry.

Michael Karpin is the author of the book "The Bomb in the Basement: How Israel went Nuclear and What That Means for the World," published by Simon and Schuster.

The story of the discovery of oil on the Backenroth's land in 1816, near the town of Drohobycz, in Galicia, which was then part of the Austro-Hungarian empire and is today in Ukraine. At that moment, a link formed between the Backenroth saga and my desire to delve into Jewish history. This was part of the first oil field to be discovered in Europe, and the family exploited it to the hilt. The emperor’s officials in Vienna wanted to nationalize the field and offered to buy it. The then-head of the family, Shmuel Leib Backenroth, who did not believe that there was a future in oil, said: “Sell it now! Fifty thousand gold coins will set us up for life, and I, Shmuel Leib, can’t compete with the emperor.” But his wife, Deborah nee Shor, who was an independent-minded woman, blessed with a gift for business, and who became a legend in the family, strongly opposed him. “What’s good for the emperor is good for me too,” she told her husband, and proposed a partnership with the government: fifty percent of the oil in exchange for the infrastructure and development of the field. That is how the family's fortune was born.

--- BACK TO TOP ---

BACK TO ARTICLES PAGE

The American Enterprise - Can Israel Take Out the Mullahs' Nukes? By Michael Karpin

February 02, 2006

The idea of nuclear weapons in the hands of a dangerous enemy like Iran is unacceptable to nearly all Israelis. There is no chance that Israel will reconcile itself to living with nuclear threats from the ayatollahs. If Iran continues on the path to atomic weaponry, is Israel capable of acting to eliminate that danger?

Israelis hope for a diplomatic solution leading to cancellation of the Iranian nuclear program. But what if negotiations fail? Israel would prefer American military intervention, yet the prevalent opinion among Israeli experts is that the U.S. would be very hesitant to use force against Iran. Meanwhile, political and military leaders in Israel have repeatedly declared that if and when Iran reaches the point of no return, Israel will not hesitate to take military action against their bomb-making capability.

Before a military operation could be launched against Iran, there must be sufficient intelligence. Western intelligence agencies, especially those of Israel and the U.S., have increased their efforts to gather information about Iran’s nuclear activities, but this does not mean the results are good. Experience shows that locating nuclear activity carried out in secret is a complicated matter. Almost all the countries that have engaged in the development of nuclear capability managed to pull the wool over the eyes of intelligence agencies trying to track them. France, China, Israel, South Africa, India, Pakistan, and others surprised the world when they carried out test explosions.

Iran started importing advanced centrifuge parts in the mid ’90s and used them to build an installation for producing enriched uranium. But it wasn’t until 2003 that the world found out. Western agencies completely missed the nuclear smuggling network run by Abdul Qadeer Khan from Pakistan. They overlooked Libya’s nuclear plans. Their assessments of Iraq’s program turned out to be way off.

The U.S. operates spy satellites, planes, and drones over Iran, and also sends in agents from Iraq and Afghanistan. Israel also has two spy satellites, and according to non-Israeli sources, Israel uses the Kurdish territory in northern Iraq to put agents into Iran to gather data. It can be assumed that the two countries have accumulated some useful material on the defenses at known nuclear sites in Iran, especially the operational centrifuge installation at Natanz, and the reactor at Arak due to be completed in 2009 (and able to extract plutonium from spent uranium shortly thereafter).

It is doubtful that attacks on Natanz and Arak would eradicate Iran’s nuclear plans. Learning from the bombing of Iraq’s Osirak reactor by the Israeli air force in 1981, Iran has no doubt dispersed other subterranean uranium enrichment plants across the country. If one were hit, another could be activated. Iran is a large country with some rough terrain and remote regions where military and scientific activity can be easily concealed.

Israel is unlikely to ask the U.S. to approve any attack on Iran, unless its planes have to fly over Iraq while U.S. forces are still there. There is a shared apparatus for discussion on the way in which Israel may respond to the threat of weapons of mass destruction. On April 14, 2004, George Bush and Ariel Sharon exchanged letters on this subject. Sharon released a section of one American statement which declared that, “Israel has the right to defend itself with its own forces.” This was understood as a direct message to Tehran that the U.S. accepts Israel’s right to use its defensive capacity against Iranian development of nuclear weaponry.
The destruction of Iraq’s reactor in 1981 was a historical precedent: For the first time, a regional power went on the offensive to prevent a dangerous neighbor from creating nuclear weapons. For the seven years prior to the attack, Israel had tried in various ways to stop Iraq from acquiring the installations and materials needed to build a bomb. Immediately after the attack, prime minister Menachem Begin declared that “Israel will not tolerate any nuclear weapons in the region.”

THE MOSSAD IN OVERDRIVE

If Israel launches an operation aimed at destroying the Iranian nuclear program, the man in charge of preparing it will be the head of the Mossad, Major General Meir Dagan, who was given this responsibility in November 2003. A military hero and political right-winger, Dagan is a natural leader and cunning thinker. Several defense experts use the word “creative” to describe Dagan’s ideas. Others call them “delusional.” A current Mossad operative says Dagan is one of the most resolute people he has ever known. “Once given a mission, he is simply unstoppable,” agrees Major General Amram Mitzna.

A short man whose stomach goes before him, Dagan is certainly no James Bond. He is more reminiscent of George Smiley, John LeCarre’s anti-hero. Dagan took over the Mossad after a series of highly publicized failures, when its morale was at one of its lowest ebbs. The worst blunder took place in Amman, Jordan, in 1997, when an attempt to assassinate the political chief of Hamas, Khaled Meshal, went badly wrong.

The Mossad also made errors gathering information on weapons of mass destruction in Iraq, Libya, and Iran. The failure to identify Libya’s nuclear program was described by the chairman of the Knesset’s Foreign Affairs and Defense Committee as “one of the gravest failures of Israeli intelligence.” Like the CIA, the Mossad invested a great deal of effort, money, and manpower in gathering information on Iraq, yet in the end Israel didn’t have the slightest idea whether Saddam Hussein’s forces had nonconventional capabilities.

Under Dagan, the Mossad has taken on a different form, zeroing in on the war on terror and Iran’s nuclear plans, which Dagan has described as “the gravest existential threat to Israel since the founding of the state.” Before Dagan, the Mossad’s function was to gather information of all kinds from all over the world, be it security-related, military, political, economic, or industrial. Dagan narrowed the focus.

Dagan has stressed the operational side over research, and channeled most resources to special operations that could be activated anywhere on the globe. If an al-Qaeda base were discovered in East Asia where terrorists were developing a dirty bomb or chemical or biological materials, the Mossad would have elite units tasked to eliminate it. If the prime minister approved a pinpoint operation against some nuclear installation, Dagan said, the Mossad must have a unit trained to carry it out.

To prepare for its new missions, the Mossad has almost completely ceased dealing with classical intelligence evaluation since September 2003. Some 200 employees, mostly desk jockeys, were retired, and seven division heads were replaced. In 2004, the Mossad recruited three times as many field operatives as in previous years. The pattern is reminiscent of the early days of the Mossad when it was licensed by Ben-Gurion to kidnap and assassinate enemies, or when Golda Meir ordered the organization to hunt down and kill the terrorists who murdered members of the Israeli Olympic team in 1972.

In recent appearances before the Knesset Foreign Affairs and Defense Committee, Dagan said an Iranian bomb would be a threat not only to Israel but to Europe too. Iran is developing missiles with ranges of up to 1,240 miles, and acquiring planes that could carry nuclear bombs long distances. In January 2005, he stated that Iran was “close to the point of no return.”

Dagan did not give details on the Mossad’s intelligence work in Iran, or on its operational plans. But Israeli spokesmen have hinted more than once that a military operation is being planned. “We do not only rely on others,” said Lieutenant General Moshe Ya’alon. “We’ll rely on others until we have to rely on ourselves,” elaborated Lieutenant General Dan Halutz. Speaking in his mother tongue of Persian during a broadcast to Iran, Israel’s minister of defense, Shaul Mofaz, explained that, “If there will be a need to destroy Iran’s nuclear capability, the necessary steps will not harm Iranian civilians.”

BUSTING BUNKERS

Israel’s options for military action are varied, and different units of air, naval, and land forces have trained to carry them out. A land operation would be very complex and dangerous; an air attack would be far less risky. It is doubtful Iran could stop bombers from reaching the critical facilities, which are around a thousand miles from Israel. The Israeli air force has F-15 aircraft with a range of 2,765 miles, and F-16s with enlarged fuel tanks that can fly 1,300 miles.

Ordnance capable of penetrating deep into the earth would be required to destroy hidden facilities, like the kind the U.S. used to bomb the caves at Tora Bora in Afghanistan. In September 2004, it was reported that the United States was about to sell Israel 500 of these one-ton “bunker busters” that can penetrate 30 feet of earth or concrete. “This is not the sort of ordnance needed for the Palestinian front. Bunker busters could serve Israel against Iran, or possibly Syria,” an unnamed Israeli official told Reuters.

It is doubtful that Iran has the ability to respond directly to an Israeli attack. Tehran would probably activate Hezbollah forces in southern Lebanon with batteries of short-range missiles and rockets, which could severely disrupt life in northern Israel. Iran could also get Palestinian militia fighters to carry out terror attacks in Israel. From Israel’s point of view, though, neither of these threats would be existential. An Iranian bomb, however, would be.

--- BACK TO TOP ---

BACK TO ARTICLES PAGE

 

SPIEGEL ONLINE - Pierre Heumann

February 5, 2006

Noch keine ausländische Regierung hat bisher den Nachweis für die israelische Atombombe erbracht. Auch haben alle israelischen Regierungen seit Jahrzehnten den Besitz einer Bombe weder bestätigt noch verneint. Doch kaum jemand zweifelt daran, dass Israel seit Jahrzehnten eine Atommacht ist. Jeder US-Präsident seit John F. Kennedy hat Israel Fortschritte beim nuklearen Waffenprogramm ermöglicht, schreibt der israelische Journalist Michael Karpin, der soeben ein Buch über die atomare Aufrüstung seines Landes publiziert hat.

"Für den Fall, dass die USA von einer militärischen Intervention gegen die nukleare Aufrüstung im Iran absehen wollen, hat Israel laut Karpin politisch vorgesorgt. Vor einem Jahr sicherte US-Präsident George Bush Premier Ariel Scharon in einem Brief das Recht auf Selbstverteidigung mit seinen eigenen Streitkräften zu - eine klare Botschaft an Teheran. Es liegt zudem eine prinzipielle Übereinkunft zwischen Israel und den Vereinigten Staaten vor, wie Israel auf die Bedrohung durch Massenvernichtungswaffen reagieren darf.

"Das Abkommen wurde 1998 von US-Präsident Bill Clinton und dem damaligen Premier Benjanim Netanjahu unterzeichnet. Die USA, so der Kern des Abkommens, verstehen die Notwendigkeit, dass Israel angesichts der iranischen Gefahr defensive Kapazitäten aufbauen müsse. Zudem setzte Premier Ariel Sharon Ende 2003 dem Mossad neue Prioritäten, schreibt Karpin. An erster Stelle steht seither nicht die Informationsbeschaffung "am Schreibtisch", sondern der Aufbau und das Führen von Kommandoeinheiten. Im Jahr 2004 rekrutierte der Mossad drei Mal mehr Agenten als in der Vergangenheit. Der Mossad wird auf Vordermann gebracht, um für Aktionen im Feld bereit zu sein - zum Beispiel gegen Nuklearanlagen im Iran. Mit gezielten Schlägen gegen wichtige Atom-Zentren könnte der Geheimdienst versuchen, Zeit zu gewinnen. 

 

Jeune Afrique - Histoire secrète de la bombe israélienne

ISRAËL - 24 décembre 2006 - par PHILIPPE GAILLARD

Avant même la création de l’État d’Israël, Ben Gourion avait décidé qu’il lui faudrait se doter d’un arsenal atomique et en rester le seul détenteur dans la région.

Soixante et un ans après l’explosion, au Japon, des deux bombes atomiques alors existantes, qui mit fin à la Seconde Guerre mondiale, près de trente mille « têtes actives » sont stockées dans les arsenaux des pays qui en sont dotés. Aucune nouvelle explosion, délibérée (hors des essais) ou accidentelle, n’a eu lieu.

Pour la première fois dans l’histoire des guerres, des puissances grandes ou moyennes sont entrées en conflit sans faire usage d’une arme qui leur aurait assuré, à coup sûr, la suprématie.

C’est que deux notions nouvelles sont apparues dans la stratégie : l’équilibre de la terreur, qui a empêché la guerre froide de devenir chaude, et la dissuasion nucléaire, avatar complexe et subtil de la première, qui retient les belligérants au bord du gouffre.

Enfin, la menace s’est déplacée. On n’imagine plus, à moyen terme, l’emploi d’une arme nucléaire (bombe A) ou thermonucléaire (bombe H) sur un champ de bataille européen. Le risque réel, celui de l’emploi d’un engin atomique, ou virtuel, la dissuasion exercée par un projet nucléaire dont un État laisse imaginer qu’il a abouti, se développe dans la zone majeure de crise que constituent, en ce début du XXIe siècle, le Proche-Orient et le Moyen-Orient.

Là, un seul pays, Israël, détient un arsenal nucléaire. Un second, l’Iran, dont le chef du gouvernement multiplie les déclarations agressives contre le premier, est fortement soupçonné de vouloir en acquérir un. Dans ce contexte, quand le Premier ministre israélien viole, dans une interview diffusée le 11 décembre, le secret officiel qui couvrait l’existence même des bombes de son pays, il ne peut s’agir d’un lapsus. C’est pourtant ce que prétend la porte-parole d’Ehoud Olmert, et on pourrait soutenir qu’il s’agit d’un non-événement, puisque ce secret était, depuis très longtemps, celui de Polichinelle. Mais, preuve qu’il y a du nouveau, les médias israéliens se sont sentis libérés par la censure, et celle-ci n’est pas intervenue.

On comprend alors que cette levée d’un faux secret est une avancée tactique. Elle pourrait s’inscrire, relève l’éditorialiste Ronen Bergman dans le quotidien Yedioth Ahronoth, « dans la lignée des déclarations récentes du Premier ministre destinées à avertir les Occidentaux que, s’ils ne s’occupent pas de l’Iran, Israël s’en chargera ». Cette menace apparaît crédible quand on se rappelle la destruction du réacteur nucléaire irakien en construction Osirak par un bombardement israélien le 7 juin 1981.

Ainsi vient à point la publication d’un livre du journaliste israélien Michael Karpin, vaste enquête journalistique, historique et scientifique pertinemment sous-titrée : « Comment Israël devint nucléaire et ce que cela signifie pour le monde ».

L’auteur fait remonter la « préhistoire » de l’armement nucléaire israélien aux années 1930, précisément à la révolte arabe de 1935-1939 en Palestine contre la puissance mandataire britannique et contre le colonisateur sioniste. C’est alors, donc antérieurement à la Shoah, que David Ben Gourion, président de l’Agence juive et qui sera le premier chef du gouvernement israélien, se convainc que ses coreligionnaires seront exterminés par les Arabes s’ils ne sont pas protégés par une armée plus puissante que l’ensemble des forces de la région. Tout naturel­lement, cette « doctrine Ben Gourion » inclura, à partir de 1945, la volonté d’acquérir un arsenal atomique et d’empêcher les voisins d’Israël d’entrer en compétition sur ce terrain.

Dès la fin de la Guerre mondiale, le mouvement sioniste recherche et obtient l’appui des États-Unis et, singulièrement, d’un groupe de dix-sept riches juifs américains, qui financent l’achat et le transport d’armes, de munitions et de machines pour des usines d’armement. Ce comité Sonneborn, du nom de l’un de ses dix-sept membres, apportera encore une importante contribution, en 1956-1957, au projet nucléaire franco-israélien.

Cette orientation vers le nucléaire, voulue par Ben Gourion, est marquée dès la création de l’État, en 1948, par l’ouverture d’un département de recherche nucléaire au sein de l’Institut Weizmann des sciences, et, l’année suivante, par la prospection de gisements de phosphates uranifères dans le désert du Néguev, confiée au génie militaire. En 1952, le projet se structure avec la création, sous l’autorité directe du Premier ministre, de la Commission israélienne pour l’énergie atomique, dont la présidence est confiée à Ernst David Bergmann. En 1953, le jeune diplomate Shimon Pérès, qui a fait ses preuves dans des missions d’acquisition d’arme­ments, devient directeur général du ministère de la Défense.
Bergmann n’est pas un physicien : c’est un chimiste renommé, mais dont les compétences en matière nucléaire seront parfois mises en doute. Pérès n’est pas un militaire, c’est un diplomate doublé d’un stratège. L’un et l’autre ont en commun avec Ben Gourion la certitude que l’État d’Israël est en péril et la volonté de contribuer à le sauver. En joignant leurs compétences complémen­taires et leur engagement commun, ces trois hommes doteront leur pays de l’arme nucléaire.
Toutefois, en novembre 1953, Ben Gourion, démissionnaire, est remplacé par un modéré, Moshe Sharett, et, un an après, le ministre de la Défense, Pinhas Lavon, met fin aux activités de recherche appliquée de l’équipe de savants atomistes, alors que les États-Unis, la France et le Royaume-Uni viennent de décréter un embargo sur les livraisons d’armes au Moyen-Orient. C’est le retour au pouvoir de David Ben Gourion - à la fois à la tête du gouvernement et au ministère de la Défense -, en novembre 1955, qui donne vraiment le coup d’envoi au long processus d’acquisition et de mise en œuvre du nucléaire militaire.

Washington vient alors de fournir à Tel-Aviv un réacteur expérimental de faible puissance (4 MW), mais refuse d’autoriser la moindre production de plutonium, qui aurait permis de faire au moins quelques pas en direction du nucléaire militaire, et respecte strictement l’embargo sur les armements. Le hasard va venir au secours du dessein de Ben Gourion.

La guerre d’indépendance de l’Algérie entre dans sa deuxième année. Elle prend une extension qui inquiète la France, dont le gouvernement en rend responsable l’Égypte du colonel Nasser, car celui-ci héberge et aide les diri­geants de la rébellion. Or les services de renseignements israéliens sont bien infiltrés au Caire. D’autre part, le projet français de bombe atomique progresse, certes, mais sans bénéficier des informations, refusées par les Américains, qui permettraient d’aller plus vite. De tout cela résulte, presque à l’évidence, qu’Israéliens et Français sont bien placés pour s’entraider : les premiers ont besoin d’armes, dont ils sont privés par l’embargo, et les seconds de renseignements.

On se trouve ainsi, au début de 1956, dans la phase initiale, franco-israélienne, du projet nucléaire militaire de l’État hébreu. Du côté israélien, les principaux protagonistes, on le sait, sont Ben Gourion, Pérès et Bergmann. Ils vont devoir convaincre le président du Conseil Guy Mollet et, notamment, le ministre de la Défense nationale, Maurice Bourgès-Maunoury, quitte à court-circuiter le ministre des Affaires étrangères, Christian Pineau, qu’ils suspectent de sympathies arabes.

L’intermédiaire, dont Michael Karpin a recueilli maints souvenirs, sera un haut fonctionnaire français bien placé et sioniste sans être juif. Abel Thomas, directeur de cabinet de Bourgès-Maunoury, occupait la même fonction, en 1955, auprès du même homme, alors ministre de l’Intérieur. Il avait alors fait la connaissance de Shimon Pérès, qui, sans attendre le retour aux affaires de Ben Gourion, s’était rendu à Paris à plusieurs reprises afin d’essayer d’obtenir des avions et des armes. En vain, mais non sans faire germer dans l’esprit de ses interlocuteurs l’idée que la France pourrait tirer de précieux bénéfices d’un contournement de l’embargo.

Justement, Nasser vient d’annoncer que la Tchécoslovaquie va fournir des armes soviétiques à l’Égypte, et les services secrets israéliens ont informé leurs interlocuteurs français qu’une partie des livraisons seront rétrocédées aux Algériens du FLN (Front de libération nationale). Cela étant, Guy Mollet, en campagne électorale en décembre 1955, a reçu Pérès et lui a promis que, s’il était élu, la France romprait l’embargo pour fournir des armes modernes à Israël.
Mollet est à la tête du gouvernement français. Ben Gourion lui fait transmettre toutes les informations utiles sur l’Égypte. Fort de cela, Pérès retourne à Paris pour demander des avions et des chars. Du 11 avril à la mi-mai 1956, Bourgès-Maunoury fait livrer 24 chasseurs Mystère à Tel-Aviv, à l’insu des ministres des Affaires étrangères - Moshe Sharett, catalogué comme « colombe », et Pineau.
L’histoire s’accélère. Le 19 juin 1956, Moshe Sharett est remplacé à la tête des Affaires étrangères par Golda Meir. Le 23 juin, toujours à l’insu des diplomates des deux pays, une réunion de chefs militaires a lieu à Paris. Sans négociation, les Français acceptent toutes les demandes des Israéliens, qui n’en reviennent pas : 200 chars, 72 Mystère, 10 000 roquettes antichars et 40 000 obus. Le 26 juillet, Nasser nationalise le canal de Suez.

Paris et Tel-Aviv n’avaient pas attendu cela pour préparer la riposte commune. Et au cours des trois mois qui précéderont encore l’attaque du 29 octobre, dans laquelle ils auront entraîné Londres, Yuval Neeman, chef du service militaire israélien de renseignements, se rendra huit fois dans la capitale française. C’est là aussi, plus précisément à Sèvres, dans la proche banlieue, le 24 octobre, que David Ben Gourion, entouré de Pérès et du chef d’état-major de l’armée, Moshe Dayan, met au point les détails stratégiques de l’opération avec Guy Mollet et le Premier ministre britannique, Anthony Eden, qu’accompagnent les ministres des Affaires étrangères, Christian Pineau et Selwyn Lloyd. Accord secret, bien entendu, complété par une clause encore plus secrète, et non écrite, par laquelle la France soutiendra ensuite Israël dans la réalisation de son option nucléaire.
La défaite de la coalition antiégyptienne n’a pas que des effets négatifs sur l’État hébreu. Le rapprochement entre Tel-Aviv et Paris sort raffermi du conflit, et les Israéliens ont bientôt, en la personne de Bourgès-Maunoury succédant à Mollet, l’interlocuteur le plus attentif à leur égard qui se puisse trouver dans les milieux politiques français.

Les gouvernements de la IVe République ont une espérance de vie courte. Ben Gourion ne l’ignore pas et Pérès en est particu­lièrement conscient. Ce dernier, avec l’aide de Thomas, met la pression sur les responsables français. Investi le 12 juin 1957, le président du Conseil n’aura passé qu’un seul été à l’hôtel Matignon. Il est renversé le 30 septembre. L’encre des accords secrets très élaborés entre la France et Israël n’est pas encore sèche. Ils portent notamment sur la fourniture d’un réacteur nucléaire de 150 MW, ainsi que d’uranium enrichi et d’une usine d’extraction du plutonium. Des ingénieurs français s’établiront bientôt à Dimona, dans le Néguev, où est édifié un réacteur semblable à celui de Marcoule, près d’Avignon. La différence, relève Karpin, est que Marcoule produit de l’électricité et du plutonium mili­taire, alors que Dimona ne produit pas d’électricité. Sa production de plutonium atteindra 40 kilos par an, de quoi équiper près de dix bombes.

Le chantier s’organise. Quinze cents travailleurs israéliens y sont employés aux côtés de plusieurs dizaines de techniciens français. Au mois de juin 1958, un des fondateurs du Mossad, Munya Mardor, est chargé de créer et de diriger Rafael, l’agence israélienne pour le développement des armements, qui va coordonner les activités secrètes concernant le nucléaire.

Cependant, en France, la IVe République s’efface devant la Ve. Cela ne va pas sans causer quelque inquiétude parmi les dirigeants israéliens. On note toutefois que l’ancien gouverneur général de l’Algérie, Jacques Soustelle, qui compte parmi les amis affichés d’Israël, comme de nombreux gaullistes, est ministre de l’Information dans le gouvernement de Gaulle de 1958, et ministre chargé du Sahara et des Affaires atomiques - cela ne peut pas mieux tomber… - dans le gouvernement Debré en 1959. En face, un personnage étonnant va devenir l’antenne à Paris de Pérès, qui est promu, en 1960, ministre adjoint de la Défense. Ce nouveau venu, Shalhevet Freier, a le statut d’attaché scientifique à l’ambassade d’Israël. C’est un savant et un maître espion, humaniste et militant antinucléaire aux côtés d’Albert Einstein et de Bertrand Russel en même temps que décidé à aider son pays à acquérir des armes nucléaires.

Bref, la coopération militaire entre Paris et Tel-Aviv, nouée autour de la guerre de Suez, va perdre de l’intensité, car de Gaulle juge inadmissible l’étroitesse des rapports entre états-majors, mais conserver son efficacité. Ce qui freine quelque peu la mise au point de l’armement nucléaire israélien est plutôt, directement et indirectement, son coût. Parce que les fonds secrets à la dispo­sition du Premier ministre représentent des sommes importantes, mais pas illimitées, et parce que les cadres supérieurs de l’armée, à l’exception notable du général Ezer Weizman, commandant de l’armée de l’air, ont tendance à trouver utopique l’idée d’une arme atomique, et à juger prioritaire que l’on porte remède aux graves difficultés d’approvisionnement des troupes en vivres et en munitions.

Si l’on ne peut pas attendre des Français une assistance financière du même ordre que ce qu’eût été une aide publique américaine, il existe, aux États-Unis, une source considérable de soutien financier et d’influence : la communauté juive. Au sein de celle-ci, un homme d’affaires loin d’être richissime, mais bien placé et dynamique, a déjà aidé efficacement le mouvement sioniste, puis l’État d’Israël en diverses circonstances. Abraham Feinberg, écrit Karpin, « était un des plus importants lobbyistes dans le plus puissant pays du monde, où il défendait la cause du peuple juif et de l’État d’Israël ». Ben Gourion décide de le mettre dans le secret. Il le reçoit le 31 octobre 1958 et lui présente le projet de réacteur de Dimona comme aussi sacré que, jadis, celui de la construction du temple. En deux ans, avec l’aide notamment d’Henry Morgenthau, l’ancien secrétaire au Trésor de Roosevelt, il recueillera 40 millions de dollars (250 mil­lions de dollars 2006) auprès de 25 millionnaires juifs.

Comment Israël, en dépit de toute cette activité, de tous les contacts entre diplomates et chercheurs israéliens et français, entre politiciens israéliens et membres de premier plan de la diaspora juive, en dépit de l’intérêt croissant des services de renseignements des puissances, singulièrement des États-Unis, au Proche-Orient, a-t-il pu garder le secret sur son projet nucléaire ? L’explication tient surtout en ce qu’il n’est pire aveugle que celui qui ne veut pas voir.
Dès le mois d’avril 1959, a découvert Karpin, l’ambassadeur du Royaume-Uni à Tel-Aviv avait obtenu des extraits d’un discours de Pérès devant des hauts fonctionnaires, évoquant « le développement d’armements secrets ». Il avait transmis l’information à l’attaché naval américain. La CIA avait vainement essayé d’obtenir une confirmation, et l’affaire en était restée là. Au mois de juillet suivant, le département d’État et l’AEC (Commission de l’énergie atomi­que) avaient appris que la Norvège avait signé un contrat de fourniture d’eau lourde à Israël, alors que les États-Unis, d’abord sollicités, avaient refusé, mais l’information avait été classée sans suite.

Le 13 février 1960, le premier essai nucléaire français, à Reggane au Sahara, est tout sauf secret : « Hourra pour la France ! » télégraphie de Gaulle. On imagine mal que la présence de deux scientifiques israéliens soit passée inaperçue des « grandes oreilles » de Washington. Au mois d’août, une secré­taire de l’ambassade américaine à Tel-Aviv raconte à ses supérieurs que, s’étant rendue à Beersheba avec son ami israélien, elle avait appris de lui et de Français qui travaillaient à Dimona la construction en secret d’un réacteur nucléaire. L’ambassade câble à Washington, où cela n’est pas pris au sérieux. En septem­bre, des photos transmises par les attachés militaires américain et britannique et par des avions espions sont rassemblées par les analystes de la CIA, tandis que les fuites émanant de la commission de Bergmann « jaillissent comme d’un robinet brisé », selon l’expression de Karpin. À la fin de novembre, un physicien nucléaire juif américain, Henry Jacob Gomberg, rend compte au département d’État, à la CIA et à l’AEC de la mission de consultation qu’il vient d’accomplir à Dimona…

Les autorités américaines avaient fermé les yeux et les oreilles, mais la vérité ne peut plus rester cachée longtemps. Les Israéliens en sont bien conscients et ils adoptent une nouvelle stratégie, qui consiste à laisser filtrer une semi-vérité tout en la contrôlant. La dernière fuite amorce la manœuvre, et Gomberg a probablement été manipulé par Ben Gourion en personne, qui l’a reçu et lui a fait de fausses confidences. Seulement, il a compris - et transmis - plus d’informations qu’on aurait voulu lui en laisser découvrir. Ce savant n’était pas du genre à prendre des vessies pour des lanternes, ni une unité de production de plutonium pour le réacteur de recherche qu’on voulait lui faire accroire.
La nouvelle est bientôt validée par la CIA et l’AEC. Le scoop paraît le 13 décembre 1960 dans l’hebdomadaire Time : « Une petite puissance qui n’est ni communiste ni membre de l’Otan développe l’option nucléaire. »

Ben Gourion se précipite pour reprendre la main. Le 21 décembre, il annonce à la Knesset qu’Israël construit un réacteur nucléaire à des fins pacifiques. John Kennedy succède à Eisenhower à la présidence des États-Unis. La non-prolifération nucléaire est au cœur de sa diplomatie, mais, élu de justesse, il le doit peut-être au vote des juifs. Il feint de croire le Premier ministre et, au fond, il fait sien l’argument qu’utilise celui-ci auprès des adversaires de l’arme nucléaire dans les milieux politiques et militaires israéliens, à savoir que la bombe israélienne, à la différence des autres, n’est que défensive et dissuasive, et qu’elle ne servira jamais. Ce qui restera crédible tant que l’État hébreu ne disposera pas de vecteurs, avions ou missiles.

Golda Meir plaide pour que l’on dise toute la vérité aux Américains, ce qu’elle fera dix ans plus tard, quand elle sera chef du gouvernement. Ben Gourion décide que le maintien de l’ambiguïté ne présente que des avantages. Faute de cela,

Kennedy se trouverait au moins dans une situation fausse, voire obligé de contraindre Israël à démanteler Dimona. Près d’un demi-siècle plus tard, ce pays dont nul n’ignore qu’il dispose d’un stock considérable de bombes atomiques, ainsi que d’escadrons de bombardiers et de batteries de missiles, n’est toujours pas, officiellement, une puissance nucléaire.

Avant même d’entrer en fonction, Kennedy nomme Mike Feldman, son ex-assistant parlementaire, qui est juif, représentant personnel au Moyen-Orient. Feldman fait des navettes entre Washington et Tel-Aviv. Il parvient à convaincre les Américains de livrer des armes, y compris des missiles Hawk, et les Israéliens, en échange, d’accepter une inspection du site de Dimona.

Celle-ci a lieu à la mi-mai 1961. Les inspecteurs américains évitent-ils de regarder où il ne faut pas ? Peut-être sont-ils dupés par les fausses installations de contrôle et de surveillance artistement montées à leur intention. Toujours est-il que la Maison Blanche se montre satisfaite du résultat et que Ben Gourion est reçu le 31 mai par Kennedy. Sans se départir complètement de l’ambiguïté, il laisse entendre clairement à son interlocuteur qu’Israël se tiendra prêt à choisir l’op­tion nucléaire si l’évolution de la situation au Proche-Orient l’y incitait, ajoutant qu’il ne pourrait pas en être question avant quatre ou cinq ans. Le président des États-Unis ne lui en demande pas plus.

À la fin de l’année 1962, Golda Meir est reçue par Kennedy en Floride. Le président parle des « relations spéciales » de son pays avec Israël, les comparant aux relations avec la Grande-Bretagne. Il renonce au plan qui avait été élaboré par le vice-président Lyndon Johnson pour le retour des réfugiés palestiniens. Il demande toutefois que les Israéliens prennent en considération l’opposition des États-Unis à la prolifération nucléaire.

Ben Gourion n’en persiste pas moins à opposer différents moyens dilatoires à de nouvelles inspections américaines à Dimona. Mais il se lasse. Est-ce un hasard si, le 16 juin 1963, jour où il démissionne, Kennedy annonce que la prochaine inspection devra avoir lieu au début de l’été, et les suivantes, un an après, puis tous les six mois ? L’ambassade à Tel-Aviv précise qu’il s’agit d’une demande minimale.

Levi Eshkol forme un gouvernement très semblable au précédent et dans lequel, tout comme Ben Gourion, il détient le portefeuille de la Défense. C’est un réaliste, qui a été, pendant dix ans, un ministre des Finances efficace. Il a peu de charisme, mais il ne manque ni d’humour ni de tolérance. Dès sa prise de fonctions, il reçoit une lettre du président des États-Unis précisant que sa mise en demeure du 16 juin est bien un ultimatum. Le mot n’est pas écrit, mais il est indiqué que, faute d’une inspection dans un délai très bref, les États-Unis seront amenés à revenir sur leur soutien à Israël - qui est devenu vital. Eshkol n’a pas la capacité de Ben Gourion à manier le mensonge d’État. Il fait savoir à Kennedy, par un intermédiaire qui est probablement Mike Feldman, qu’Israël est sur le point d’acquérir « la capacité nucléaire », que c’est une nécessité « existentielle » et que, pour cette raison, il ne peut pas ouvrir les portes de Dimona à des inspecteurs.

Kennedy n’a pas répondu, que l’on sache, à ce message, mais il fait baisser la pression et il propose un pacte aux termes duquel Israël renoncerait à « l’option nucléaire » en échange de la protection du bouclier nucléaire américain. Israël, en principe, ne cherchait pas autre chose qu’une garantie de sa sécurité, ce que lui apporterait un tel pacte. Mais que valent les traités bilatéraux ? La seule garantie qui vaille, objectent les militaires israéliens, serait que Dimona devînt opérationnel. « Israël voulait à la fois, commente Karpin, “le produit” de Dimona et la fourniture d’armes offensives [conventionnelles]. Finalement, c’est ce qu’il obtint. »

Le 22 novembre 1963, John Fitzgerald Kennedy est assassiné à Dallas. Le 18 janvier 1964, les inspecteurs américains sont reçus à Dimona. Ils ne trouvent rien ou ne « voient rien ».

Lyndon Johnson, le nouveau président des États-Unis, appartient à une secte chrétienne, celle des christadelphes, assez proches des juifs, avec lesquels ils partagent une adhésion stricte aux enseignements de la Bible. « Prenez soin des juifs, le peuple élu par Dieu », a écrit le grand-père du futur président dans le livre d’or de la famille. « Considérez-les comme vos amis et aidez-les de toutes les façons que vous pourrez. » LBJ avait obéi à ce précepte, en 1938, contri­buant à faire entrer illégalement aux États-Unis plusieurs centaines de réfugiés d’Allemagne et d’Autriche. À la Maison Blanche, il reste ferme à l’égard d’Israël, mais son ton est plus courtois que celui de JFK. Son administration a l’élégance de ne plus parler de Dimona.

Au début de 1965, Johnson envoie quand même Robert Komer, le spécialiste du Moyen-Orient à l’état-major du NSC (Conseil national de sécurité) à Jérusalem, avec mission d’obtenir enfin des informations précises et sûres concernant les projets stratégiques des Israéliens pour prix de livraisons d’armes améri­caines. Au lieu de cela, Komer se laisse convaincre par l’argumentation d’Itzhak Rabin, le chef d’état-major. Il conclut son compte-rendu de mission : « Si nous vendons des armes à la Jordanie, nous devons en vendre à Israël aussi ; si nous n’en vendons pas à la Jordanie, les Soviétiques lui en vendront. Dans tous les cas, nous devrons en vendre à Israël. » Moyennant quoi, les usines américaines livrent sans fanfare à l’armée israélienne 48 avions de combat Skyhawk et 200 chars Patton.

Israël a renoncé, au moins pour le moment, à effectuer un essai nucléaire en vraie grandeur, mais les techniciens se disent prêts. Le 2 novembre 1966, ils procè­dent à une simulation qui a valeur de test : dorénavant, la bombe israélienne est opérationnelle, elle peut être assemblée et mise à feu sous préavis de quelques semaines. Or il se trouve que les stratèges n’en ont jamais aussi peu ressenti la nécessité. Au mois de février 1967, présentant au ministre de la Défense et à l’état-major son rapport annuel, Rabin se dit convaincu qu’il n’y a pas d’attaque arabe à redouter avant 1973. En effet, souligne-t-il, l’armée égyptienne est retenue au Yémen, où elle peine à maintenir le régime républicain ; même si ce n’était plus le cas, Nasser est loin d’être convaincu qu’il pourrait vaincre Israël ; enfin, l’Union soviétique s’efforce avant tout de contenir la guerre froide, comme elle l’a montré à Cuba en 1962, lors de la crise des missiles.
C’est ainsi que, la guerre de juin 1967 arrivant presque par surprise et ne durant que six jours, il ne sera même pas question d’activer une bombe A. Et les Égyptiens, qui ne croyaient pas que celle-ci était prête ou le serait bientôt, n’ont pas jugé utile d’attaquer Dimona.

L’année 1968 est ponctuée sur le terrain par des escarmouches plus ou moins graves entre militaires israéliens et militaires égyptiens, syriens et jordaniens, ainsi qu’entre détachements israéliens et jordaniens et commandos palestiniens. Sur le plan diplomatique, Israël n’attend plus rien de la France, qui va d’ailleurs imposer un embargo sur les armes destinées à Israël le 6 janvier 1969. Johnson n’est pas rééligible, et Nixon va lui succéder. Eshkol est décidé à profiter au maximum des dernières semaines de l’administration démocrate.

Le 4 novembre s’ouvre une négociation américano-israélienne à Washington. Paul Warnke, sous-secrétaire à la Défense, expose que le principe de la fourniture de 50 chasseurs Phantom est acquis, mais que, cela s’ajoutant à la livraison en cours de 100 Skyhawk, les États-Unis deviennent le principal fournisseur d’armements d’Israël. Il s’ensuit, souligne-t-il, qu’ils doivent être clairement informés des intentions et projets stratégiques et tactiques de leurs alliés.

Rabin, devenu ambassadeur aux États-Unis, préside la délégation israélienne. Il pense que ses interlocuteurs se contenteront, comme par le passé, d’une déclaration selon laquelle Israël ne sera pas le pays qui introduira l’arme atomique au Moyen-Orient - déclaration que la porte-parole d’Olmert essaie encore de crédibiliser en décembre 2006… Il tombe des nues quand il les entend préciser que les États-Unis exigent le droit d’exercer des contrôles dans tous les ports et aéroports, ainsi que sur les sites industriels militaires et aériens et dans les instituts de recherche militaires et civils. Warnke demande encore à Rabin de signer le traité de non-prolifération et de ralentir le rythme des essais de missiles.

C’est l’impasse, mais il reste à Rabin une carte à jouer. Il fait intervenir le lobby juif - nommément Feinberg et l’ambassadeur américain aux Nations unies, Arthur Goldberg - directement auprès de Johnson. Le 9 novembre, contre l’avis du secrétaire d’État, Dean Rusk, et du secrétaire à la Défense, Clark Clifford, Johnson décide que les Phantom seront livrés sans conditions. Il signera cette mesure quelques jours avant de quitter la Maison Blanche. Selon Warnke, il était prêt à aller encore plus loin.

Eisenhower avait considéré Israël comme un atout stratégique. Kennedy avait qualifié de « spéciales » les relations américano-israéliennes. Johnson a fermé les yeux sur la capacité nucléaire de Tel-Aviv. Contre toute attente, Nixon va franchir une nouvelle étape.

Eshkol est mort subitement le 26 février 1969. Golda Meir, qui lui a succédé, est reçue par Nixon à la fin de septembre, deux mois après que cinq MIG basés en Égypte et pilotés par des Soviétiques ont été abattus par des chasseurs israéliens, ce qui n’a pas été rendu public.

Henry Kissinger, conseiller de Nixon pour la sécurité nationale, considère que les États-Unis doivent renoncer aux faux-semblants et aider les pays amis que sont l’Inde et Israël à développer leur armement nucléaire, à tout le moins ne pas les gêner. Il a si bien convaincu le président que celui-ci tombe d’accord avec Golda Meir pour que les États-Unis acceptent le fait qu’Israël a acquis la capacité nucléaire, cessent de lui demander de signer le traité de non-prolifération et renoncent à procéder à des inspections à Dimona, et qu’Israël s’engage à garder le secret, à ne pas effectuer d’essais et à ne pas provoquer les Arabes. Nixon ajoute que, lui président, Israël ne sera jamais en position de faiblesse pour les armes conventionnelles.

Ainsi se trouve établi, à la fin de 1969, ce que Karpin appelle « le pacte informel de défense États-Unis/Israël ».

Ce pacte, complété par l’existence - que nul n’ignore plus - d’un arsenal nucléaire israélien a peut-être contribué à anesthésier les systèmes d’alarme israéliens. En tout cas, le 6 octobre 1973, jour de la fête juive du Kippour, les attaques égyptienne et syrienne simultanées ont bousculé les défenses israé­liennes et, du même coup, le sentiment d’invulnérabilité qui avait atteint politiques et militaires au sommet de l’État hébreu. Le point auquel la patrie pouvait être proclamée en danger et le feu nucléaire allumé allait-il être atteint ? Il semble qu’on n’est pas passé loin de l’explosion de la troisième bombe atomique sur un champ de bataille dans l’histoire du monde.

Moshe Dayan, ministre de la Défense, fit charger des bombes à bord d’avions et équiper des missiles de têtes nucléaires. Une dizaine d’engins auraient été amorcés. Est-ce Golda Meir qui a gardé la tête froide et freiné de façon décisive ? Est-ce Kissinger, devenu secrétaire d’État, qui a pesé efficacement ? Il avait été averti par Sadate que l’intention de l’Égypte n’allait pas au-delà de la récupération du Sinaï. Une chose est certaine : le chef de l’État égyptien ne s’est pas laissé griser par le succès initial foudroyant de ses troupes parce qu’il savait qu’Israël disposait d’armes nucléaires et s’en servirait si l’État courait un péril majeur. Ainsi peut-on observer que la stratégie de défense dissuasive par l’ambiguïté adoptée dès le début par Ben Gourion et peaufinée par ses succes­seurs chacun à sa façon a été efficace.

Depuis un tiers de siècle, beaucoup de bouleversements sont intervenus au Proche-Orient et au Moyen-Orient. À y regarder de près, le grand équilibre géostratégique a été maintenu. Plus exactement, le fléau de la balance des armements conventionnels entre Arabes et Israéliens oscille autour de la position horizontale. Il reste qu’en matière nucléaire, en face de l’arsenal israélien, il n’y a aucun contrepoids. Le regard tourné vers Téhéran et l’oreille sur le téléphone rouge en liaison avec Washington, Tel-Aviv est bien décidé à ce que cette situation perdure.

1. Russie, 16000 ; Etats-Unis, 10300 ; Chine, 410 ; France, 350 ; Royaume-Uni, 200 ; Israël, 100 à 170 ; Inde, 75 à 110 ; Pakistan, 24 à 48 ; Corée du Nord, 1 ou 2 (selon les estimations de l'Agence internationale de l'énergie atomique).
2. The Bomb in the Basement, Simon & Shuster, 404 pages, 26 dollars. Parmi les sources complémentaires qui ont servi à la rédaction du présent article, il faut citer Les Deux Bombes, de Pierre Péan (Fayard, 1982), « Israël-Afrique du Sud. Secret défense », de Paul-Marie de La Gorce (Jeune Afrique, n° 1902, 18 juin 1997), Israel and the Bomb, d'Avner Cohen (Columbia University Press, 1998) et « L'Armement nucléaire israélien, un tabou », d'Abdelwahad Biyad (Annuaire français des relations internationales, vol. 6, 2005).
3. Cf. « Déclenchement de la guerre de Suez », par Abdallah Ben Ali, J.A. n° 2390 du 29 octobre 2006.
4. En avril 1960, quand de Gaulle visita le Centre nucléaire de Saclay, son regard fut attiré par l'immatriculation diplomatique d'une 2 CV Citroën dans le parking. Enquête faite, il s'agissait de la voiture d'un technicien israélien. La colère présidentielle n'eut que des effets bientôt amortis. La coopération technique se poursuivit un peu plus discrètement.
5. Aux termes d'un accord Bush-Sharon du 10 avril 2004, Israël pourrait utiliser ses moyens de défense pour contrer le développement d'un armement nucléaire iranien.

Jeune afrique. Com, Philippe Gaillard, December 26, 2006
http://www.jeuneafrique.com/jeune_afrique/article_jeune_afrique.asp?art_cle=LIN24127histoenneil0 

--- BACK TO TOP ---

BACK TO ARTICLES PAGE

ידיעות אחרונות - העמימות הגרעינית / ירון לונדון

12 בדצמבר, 2001

נראה לי שדברי פרס בנושא הנשק הגרעיני לא נועדו להאדיר את שמו, אלא להשתמש בשארית יתרוננו הגרעיני כקלף מיקוח מדיני

עד לא מכבר הקפידה ישראל על "עמימות גרעינית". הנוסחה הקבועה הייתה: "לא נהיה ראשונים להחדיר נשק גרעיני למזה"ת", וכן: "אנו נמצאים במרחק חצי סיבוב בורג מהפצצה". המדיניות הזאת לא נהגתה, כנראה, במחשבה תחילה, אלא התגבשה כתוצאה מאילוצים – אבל הנחילה לנו נכסים גדולים. היא מילטה את ארה"ב מהצורך לדבוק במדיניותה כלפי מדינות שוחרות גרעין, וחסכה מאתנו עונשים כמו אלה שנגזרו על פקיסטן. היא אפשרה לנו לחמוק איכשהו מחתימה על האמנה הבינלאומית לאי-הפצת נשק גרעיני ומפיקוח על הנעשה בדימונה. העמימות הועילה גם למצרים, החזקה בשכנותינו הקרובות. בגללה אמרו המצרים לעצמם שאסור להסתכן בגירוי של ישראל להשתמש במלוא כוחה, וגם יכלו להימנע מפיתוח נשק גרעיני (ומהמחיר הכלכלי והמדיני הכרוך בכך).

במשך השנים קמו כאן מקטרגים הן על עצם הפיתוח של נשק גרעיני והן על מדיניות העמימות. הראשונים אמרו כי לעולם לא נשתמש ב"ברירת שמשון", מפני שהטבע האנושי מונע מקברניטי מדינה לאתר את הרגע הגורלי, שבו עליה להמית את עצמה ביחד עם אויביה. אם ייעשה שימוש בנשק גרעיני, כך נאמר, יהיה זה כתוצאה מטעות, מתקלה טכנית, או מהתקף טירוף של אחד מראשי המדינות המטורפות השורצות באזורנו, והסכנות האלה גדולות מכל שאר הסכנות הנשקפות לנו. מתנגדי העמימות טענו שדווקא חשיפתה של מלוא העוצמה תועיל להרתעה, ואולי אף תחולל תהליכי שלום. הנימוקים, לכאן ולכאן, מורכבים מאוד ולא זה המקום לדון בהם.

בין כה וכה התפוגג הערפל. במדיניות העמימות כרסמו גילויו של ואנונו, צילומי לוויינים, מסמכים שדלפו ופטפטנותם של פוליטיקאים פעילים ובדימוס. גם התמונה כולה השתנתה: ההתגרענות של מדינות נוספות במזה"ת, והאובדן של אחד מיתרונותינו הגדולים, הולכים וקרבים. אבל ממשלות ישראל לא החליטו עד כה על שינוי במדיניות.

עדותו המפורטת של שמעון פרס בסרטו התיעודי של מיכאל קרפין כמעט סתמה את הגולל על מדיניות העמימות. לא ברור מי התיר לו להתיר את לשונו ולא נודע כי המופקדים על נצירת הסוד דנו ואישרו. ההסבר שניתן לדברנותו של פרס נקשר בתאוותו להבליט את חלקו בביצור בטחונה של המדינה.

ככל שההסבר הולם את טיבם של מדינאים, וככל שרב רצונו של פרס להאדיר את שמו, דומה כי רגישותו לביטחון המדינה רבה לאין שיעור. לכן נראה לי כי הוא ניצל את הסרט לקידום מהלך מרחיק ראות: שימוש בשארית יתרוננו הגרעיני כקלף מיקוח מדיני. החשיפה כמו אמרה לקובעי המדיניות בוושינגטון, בדמשק, ואפילו בטהרן: יפורז המזה"ת מנשק גרעיני בתמורה להסכמים מדיניים גלויים עם המדינות השכנות והסכמות חשאיות עם מדינות הפריפריה. בהקשר זה יוזכר כי לפני שבועיים, לראשונה בהיסטוריה, הוקדשה ישיבת הממשלה במוצהר לכוח ההרתעה של ישראל ובדיון השתתף גדעון פרנק, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, שהצטרף לשרון במסעו האחרון לארה"ב. לבד מכך, מאמצי ארה"ב להגיע להסכמה עם אירן על תמיכה כלכלית תמורת עצירת ההתחמשות הגרעינית עשויים לכלול בקשה לתרומה ישראלית רלבנטית.

השערתי ביחס לפרס תואמת את שיטתו משכבר, לנסות לקבוע עובדות בשטח ולאכוף אותן על הדרג המדיני הבכיר. התנהגותו זו אינה תקינה, אבל עובדה היא שראש הממשלה לא נזף בו, ואנשי הליכוד, השומרים את צעדיו וגוערים בו כל אימת שהוא מעלה הצעות בהקשר הפלסטיני, לא תקפו אותו. ההבלגה הזאת אולי מעידה שכבר התגבשה הסכמה נרחבת, לא רשמית ואף לא מנוסחת, שתקופת העמימות הגרעינית קרבה לסיומה. סביר אפוא בהחלט שכוחה הגרעיני של ישראל יוצג כאחד הפרמטרים בכל מו"מ מעמיק על שלום במזה"ת.

פצצה במרתף – האופציה הגרעינית של ישראל / מיכאל קרפין

ידיעות אחרונות - יום שישי, 2 בנובמבר, 2001

ביום ראשון יוקרן בערוץ השני סרטו של מיכאל קרפין: "פצצה במרתף, האופציה הגרעינית של ישראל". לראשונה, אישים מרכזיים, שהיו מעורבים בהקמת פרויקט הגרעין הישראלי, מתארים בראיון עיתונאי את תהליך הקמתו של הפרויקט הגרעיני של ישראל באופן מפורט. הסרט צולם בצרפת, ארה"ב וישראל. אורכו כ – 80 דקות, ומשולבים בו צילומים רבים שמוקרנים לראשונה בישראל.

במאמר זה, שנכתב באופן בלעדי לידיעות אחרונות, מיכאל קרפין מפרסם אחדים מן הגילויים שהוא מביא בסרטו.

מי שמע על אבל תומא?

פגשנו את אבל תומא בפריס, בדירתו, ברובע לה-דיפנס (La De`fense ) החדיש. בגיל תשעים גופו בריא, גוו זקוף ובלוריתו הלבנה, העשירה, עדיין מתנפנפת מעל מצחו. כדרכם של קשישים, זיכרונות מוקדמים חדים ובהירים יותר במוחו מאשר זיכרונות מאוחרים. במחשבתו, לעיתים, תקופה מתערבבת בתקופה, ודבריו נשמעים מבולבלים, אבל צריך להקשיב לו היטב, מפני שאת הפרטים הוא זוכר בדיוק נמרץ, ובכל משפט שהוא משמיע נמצא גילוי, סקופ.   

הנה הגילוי בה' הידיעה: אבל תומא הוא האיש שארגן למדינת ישראל את אספקת החבילה הגרעינית הצרפתית, שאפשרה לה לבנות אופציה גרעינית.

הנה שוב, וקצת יותר לאט: כור גרעיני מושלם, אורניום מועשר, מהנדסי וטכנאי גרעין, ולפי מקורות זרים גם מפעל למיצוי פלוטוניום - כל החבילה החשאית הזו, המורכבת ממכשירים, חומרים ומומחים, שבאמצעותם בונים את הפצצה, נמסרה למדינת ישראל בזכותו של הפקיד הצרפתי הבכיר אבל תומא, מראשי החוג שהכתיב את מדיניות החוץ והביטחון של צרפת, אחרי השחרור מן הכיבוש הגרמני. תומא הצעיר יצק מים על ידיהם של לאון בלום, גי מולא ושארל דה-גול. בשנים שבהם סייע לישראל שימש עוזרו הקרוב של שר ההגנה, מוריס בורג'ס-מונורי, וניהל את לשכתו. השניים נאבקו יחדיו למען צרפת חזקה, משוחררת מפטרונות אמריקנית ובעלת עוצמה גרעינית משלה.

צרפתים לא מעטים, פוליטיקאים, פקידים וגנרלים, סוציאליסטים ברובם, אך גם רפובליקנים, סייעו לישראל להתחמש באותו תור זהב קצר, בין אמצע שנות החמישים לסופן, שבו נרקם בין שתי המדינות רומן לוהט של אהבה, אך אבל תומא, כפי שנראה, עשה את הפעולה הממשית, המכריעה, זו שבזכותה התממש החזון הגרעיני שהגה בן-גוריון.  תומא מדבר פה לראשונה על הקשר הגרעיני הישראלי-צרפתי:
"איך התעניינתי בישראל עד כדי כך שהפכתי את זה למטרת חיי"? - שואל תומא את עצמו, ומיד ממציא תשובה: "התעניינתי בגורלה של ישראל מרגע שנודע לי אחרי השחרור, שאחי נעצר בתור חבר מחתרת וחניך בית ספר לקצינים, ועונה ומת במחנה ריכוז, בכבשנים, אף על פי שלא היה יהודי". הגורל המשותף קשר, אפוא, את תומא למדינה שאך זה קמה, והוא התחייב לפני עצמו לכפר על פשעי משתפי הפעולה הצרפתים, שהסגירו יהודים לידי הנאצים.

שמעון פרס, שהיה בן בית בלשכתו של תומא, נזכר כי באותם ימים זיהה אצל צרפתים רגש עמוק של הזדהות עם הקורבן היהודי: "זה היה עניין של בושה עצומה, שתפסה את העם הצרפתי אחרי המפלה נגד הגרמנים. חלק מהם היו במחנות השמדה. אני לא אשכח לעולם, שהרמטכ"ל הצרפתי הזמין אותי לארוחת ערב, הגנרל אלי היה שמו, ואני ישבתי ליד אשתו. והיא אמרה לי: מר פרס אני רוצה שתדע דבר אחד לפחות. אני הייתי במחנה השמדה. כלומר, יחסה לישראל לא היה עניין תיאורטי. הזדהו אתנו. גם אנחנו יצאנו מהשמדה, גם אנחנו יצאנו מאסון. בלי זה קשה מאד להבין את כל מה שקרה".

המרד באלג'יר

לרגש הבושה שחשו צרפתים הגונים נוכח בגידת צרפת ביהודיה, התוסף באמצע שנות החמישים אינטרס פוליטי, בדמות אויב משותף לצרפת ולישראל: נשיא מצרים, עבדל נאצר. המודיעין הצרפתי גילה שהמרד באלז'יר נשלט ממצרים. מנהיגי המחתרת האלג'ירית, האף.אל.אן, הונחו ע"י סוכניו של עבדל נאצר, שנשלחו מקהיר. כאשר גברו ההתפרעויות באלג'יר, וחיי המתיישבים הצרפתים נעשו בלתי נסבלים, נאלץ הצבא הצרפתי לשגר למושבה צנחנים, כדי לדכא את המהומות. המלחמה הסתבכה והלכה, והממשל בפריס התקשה להעניק למתיישבים הגנה מפני פיגועי טרור.

- "אני זוכר שהייתי עם זק' סוסטל, השר שהיה אחראי לאלג'יר, נסענו לקונסטנטין, לבקר את הקומנדו, זה היה אחרי התקפת הטרור, והתמונה הייתה זוועתית", מספר תומא, "ראינו משפחה שלמה של מורים, מתיישבים צרפתים, עם בטן בקועה". ידו הימנית משרטטת קו דמיוני, אלכסוני, מחזהו לבטנו. הוא משחזר את התמונה: "הסבתא עם בטן פתוחה וראשיהם של שני הילדים בבטנה של הסבתא, עד כדי כך שסוסטל לא היה מסוגל להביט והתחיל להקיא מרוב שהדבר היה מפלצתי".

צרפת נזקקה באורח דחוף למודיעין מן העולם הערבי. ישראל נזקקה לספק נשק. מאז תום מלחמת השחרור, מרבית מקורות הנשק של ישראל נסתמו. הגוש המזרחי, שסיפק לישראל נשק ב - 1948, העדיף את המשטרים "המתקדמים" בארצות ערב. ארה"ב ובריטניה הגדולה סירבו לספק לישראל נשק. שמעון פרס, המנכ"ל הצעיר של משרד הביטחון, שכנע את בן-גוריון כי המרד באלג'יר פתח לישראל בצרפת חלון הזדמנויות. ספק אם באותה עת בן-גוריון העריך שחלון ההזדמנויות יהיה כל כך גדול, ממש חלון צרפתי; הוא חשב במונחים של מטוסים וטנקים חדישים, לא במונחים גרעיניים, אבל הנסיבות שיחקו לידיו, וצריך להודות ש"הזקן" היטיב לתפוס את השור בקרניו. מי שבודק את מהלכי בן-גוריון, בקשר ליחסים עם צרפת, בשנים המכריעות, 1955 – 1960, מבחין ש"הזקן" שיחק שח-מט פוליטי מעולה.

אמנם, בשני העשורים האחרונים, חוקרים ישראלים ואירופים מבקרים בחריפות את השותפות הישראלית עם שתי המעצמות הקולוניאליסטיות ב"מבצע סואץ", המכונה בפינו "מבצע סיני". חוקרים ליבראלים האשימו את ישראל בחבירה לשתי מעצמות אימפריאליסטיות, שיצאו למלחמה כדי להשיב לידן רכוש שהיה שייך למצרים, על פי כל דין. ובאמת, מנקודת ראות בריטית וצרפתית, מטרת המבצע הייתה מפוקפקת ואולי משום כך, המתקפה שיזמו על מצרים נסתיימה בכישלון קולוסאלי, מכל בחינה. אבל בפרספקטיבה של הזמן שחלף, התבוננות מפוכחת באינטרס הישראלי הצר, מלמדת כי חרף הנסיגה המבוהלת של צה"ל מסיני, עקב האולטימטום הסובייטי המפורסם, צמחו לישראל מן המלחמה הקצרה שני יתרונות עצומים: ראשית, עשר שנים תמימות של שקט בגבולות, עד מלחמת ששת הימים; שנית, פרויקט גרעיני, ששינה באורח יסודי את מעמדה של ישראל בזירה העולמית.

חרדה קיומית:

ישראל שאחרי מימוש הפרויקט הגרעיני היא מעצמה אזורית. ישראל שלפני הפרויקט הגרעיני הייתה מדינה שולית, שקיומה מוטל בספק. בן-גוריון ידע זאת, ועל כן היה נתון בחרדה, שרק ישראלים מעטים יודעים עד כמה הייתה עמוקה. מאז הקמת המדינה, האב המייסד של מדינת היהודים חי בתחושה שבכל רגע היא עשויה להיכבש ולהעלם מן המפה. בן-גוריון התייחס במלוא הרצינות לאיומי המנהיגים הערבים "להשליך את היהודים לים", ולא הסתיר את פחדיו שעומדת להתרגש על היהודים שואה נוספת. את חרדתו ביטא בפומבי לעיתים רחוקות, אבל בהימצאו במחיצת חוג מקורביו לא תמיד שלט ברגשותיו. בכלל, ככל שהזדקן גברו אצלו החרדות וגרמו לו סבל גופני ממשי, עד כדי כך שלעיתים קרובות התקשה להירדם בלילות. לעוזריו גילה ששנתו נדדה. יצחק נבון, מזכירו, מגלה: "בקר אחד שאלתי את ב.ג. מדוע הוא מתוח, והוא אמר: 'לא עצמתי עין הלילה, אף לא שניה אחת. הייתה לי חרדה בלב מפני התקפה משולבת של הצבאות הערביים'. זה קרה לו לעיתים קרובות". מיכאל בר-זוהר, הביוגרף שלו, מספר: "בן-גוריון היה בא בבקר למשרד, קורא ליצחק נבון, מתייצב מול מפת הארץ ואומר: 'יצחק, תראה את כל המדינות מסביב, איך נעמוד מולם, איך נעמוד בזה"?

חרדתו המיידית של בן-גוריון נבעה מניתוח יבש של משוואת הכוחות המזרח תיכונית, ובשנות החמישים הכף נטתה באופן קיצוני לרעת ישראל. אבל קיננה בו גם חרדה בסיסית, שנבעה מן השואה. חוקרים נוטים להמעיט מעצמת השפעתה של השואה על בן-גוריון; אחדים לא היססו להאשימו שגילה אדישות כלפי ההשמדה. מקורביו סבורים אחרת. יצחק נבון טוען שבן-גוריון "תלש את שערות ראשו" מרוב חמה על פשעי הנאצים, ומיכאל בר-זוהר מזכיר כי בסתיו 1945, ארבעה חודשים אחרי תבוסת היטלר, בן-גוריון נסע לסייר בגרמניה הכבושה. במחנה הריכוז המשוחרר ברגן-בלזן התקבצו סביבו ניצולים והוא נשא לפניהם נאום מאולתר באידיש. "צריך להקים את ארץ ישראל כמרכז יהודי, שאינו בוטח באחרים, אלא בונה על כוחו, ועל רצונו ועל עצמאותו" – אמר בן-גוריון לניצולי השואה. כאשר חזר לפלשתינה, דיווח על מסעו לוועד הפועל הציוני. רשמיו עשו רושם נורא. בהקלטה נשמעים קולות הבכי של המשתתפים.

"בן-גוריון היה נסער מאד ממה שראה, הדבר מאד השפיע עליו" – אומר בר-זוהר ומוסיף: "אחר כך הוא חזר ואמר פעם אחרי פעם: תראו מה שהיה קורה אילו הייתה לנו מדינה. אפשר לומר שעצם חרדת הקיום שלו נובעת מהלקח של העם היהודי".

אמרות טיפוסיות של בן-גוריון, כגון: "ישראל תסמוך רק על עצמה", ו"עתידנו תלוי לא במה שיאמרו הגויים, אלא במה שיעשו היהודים", קשורות מן הזווית ההיסטורית ללקח השואה, ומן ההקשר העתידי לחזונו הגרעיני. פעמים רבות התבטא בן-גוריון בנוסח: ביטחוננו יהיה תלוי, בסופו של דבר, בפיתוח המדעי. לדעת מקורביו, "פיתוח מדעי" היה בפיו שם קוד לפוטנציאל הגרעיני.

חרדת הקיום עומדת, אפוא, ביסוד חתירתו של בן-גוריון להשיג אמצעי הגנה בעל כושר הרתעה מוחלטת, בבחינת "ביטוח חיים". מנקודת מבטו בראשית שנות החמישים, שני סוגים של "ביטוחי חיים" עמדו על הפרק. האחד, ברית הגנה חתומה ורשמית עם ארה"ב. השני, נשק בעל הרתעה אבסולוטית. בן-גוריון השתעשע במחשבה שישראל תצורף לברית נאט"ו, והשקיע מאמץ דיפלומטי להשיג ברית הגנה עם ארה"ב, אך בא לכלל מסקנה שהממשל בוושינגטון לא יאות לכך. נותרה, אפוא, האופציה השנייה: נשק הרתעה אולטימטיבי. על פי מקורות זרים, זו הייתה החלטתו של בן-גוריון, כנראה בסוף שנת 1954 - ישראל חייבת להשיג פצצת אטום. 
אני שואל את בר-זוהר אם דוד בן-גוריון דיבר אתו במפורש על בניית הרתעה גרעינית ישראלית והוא משיב: "הרבה פעמים, אף על פי שהוא לא שש לדבר על הנושא האטומי, מתוך סיבה פשוטה: בן-גוריון היה אדם מן הדור הישן, שהיה אמון שעל ביטחון לא מדברים, ורק שידע שלא אספר, היה מוכן לדבר על כך. כן, בשבילו זה היה דבר חיוני ביותר.

פרויקט בלתי הגיוני בעליל:

גם ממרחק של כמעט 50 שנה, החזון הגרעיני של דוד בן-גוריון נראה אבסורדי, אפילו גרוטסקי, ועל כן אין קושי להבין מדוע מרבית האישים שסבבו את בן-גוריון, בהם גולדה, אבן, גלילי ואלון, התייחסו ליוזמתו הגרעינית בתדהמה. בישראל של שנות החמישים, לתכנן פרויקט צבאי-מדעי, שכמותו הצליחו לממש באותה עת רק שלש מעצמות - ארה"ב, ברה"מ ובריטניה – היה עניין יומרני ומנותק לחלוטין מן המציאות.

אני מנסה לשחזר לעצמי את שנות הצנע: קופת המדינה כמעט ריקה. ביצים ומרגרינה קונים בהקצבה, תמורת תלושים. במאפיות אופים רק לחם אחיד ובשר קונים בשוק שחור. הייתי נער ירושלמי בן 12, ואחרי הלימודים נשלחתי ללמד עברית במעברה, במקום שבו נבנה אחר כך המושב כפר זכריה (על חורבותיו של הכפר הערבי זכריה). פרוזדור ירושלים היה אזור ספר מסוכן. כמעט מידי לילה, מסתננים גנבו את הגבול מממלכת ירדן. מאות משפחות עולים שוכנו במעברת כפר זכריה, על מדרון של הר מסולע. הם גרו באוהלים ופחונים. באוהל, שבו סייענו למורות-חיילות ללמד, עששיות נפט פיזרו אור דלוח. מסביבנו, נשים השתרכו על שבילים בוציים, נושאות סירי מים שמילאו ממכלית צבאית.

באותו עידן חלוצי וספרטני, שבו עצם קיומה של המדינה היה מוטל בספק, נדרשה תעוזה אפילו לחלום על בניית אופציה גרעינית, ועל כן לא מפליא לגלות שמרבית מנהיגי המדינה, אותם פוליטיקאים שהיו בסוד העניין, וכמותם רבים מראשי מערכת הביטחון וכמעט כל בכירי המדענים, חשבו שהרעיון מוזר, שלא לומר מטורף. כדי לבנות אופציה גרעינית נדרשו חומרים נדירים, מומחיות מדעית, כוח אדם מקצועי ומימון עצום. כל המרכיבים הללו לא היו בידי ישראל. ואף על פי כן, בן-גוריון לא היסס לנקוט צעדים מעשיים.

גיוס הכספים לפרויקט הגרעינים נעשה מחוץ לתקציב המדינה הרשמי. מערכת הכספים נוהלה בנפרד מתקציב הביטחון. בקופה מיוחדת נאספו, בשלב ראשון, כ- 40 מיליון דולר, הון עתק באותם ימים. הברון אדמונד דה-רוטשילד, סר אייזיק וולפסון, אייב פיינברג האמריקני היו בין התורמים הבולטים. שמעון פרס שימש מתרים ראשי. "אמרתי להם שבתרומות נקים כור גרעיני, לא אמרתי מעבר לזה, אבל זה היה מספיק סנסציוני", נזכר פרס. בן-גוריון, ביומנו, כינה את התורמים "מקדישים" ואת התרומות כינה "הקדשות".

בראיה לאחור מותר להצמיד את הפרויקט הגרעיני למפעלים הגדולים שהפיקה הציונות בשנות השיא שלה: מפעל ההתיישבות, העלייה ההמונית והמוביל הארצי. הם התממשו בשני העשורים הראשונים והתבססו על עוצמת אישיותו של בן-גוריון. לשום מנהיג בתקופתו לא היו החזון, האומץ והאוטוריטה לממש אתגר כל כך מורכב כמו הפרויקט הגרעיני. 

תפנית בצרפת:

באמצע שנות החמישים, האינטרס הצרפתי באלג'יר והאינטרס הישראלי בגבולה הדרומי הצטלבו. בספטמבר 1955 התפרסמה עסקת הנשק הצ'כית מצרית. באמצעות צ'כיה, מצרים תקבל את כלי הנשק החדישים ביותר שפיתחה ברית המועצות. ישראל נחרדה. המאזן הצבאי בין מצרים לישראל הופר.

כעבור חודש ימים, באוקטובר 1955,  שעה שנאצר סגר את מיצרי טיראן לשיט ישראלי, בן-גוריון כבר היה נחוש בדעתו שישראל תהייה חייבת לצאת למלחמת מנע ולהכות את מצרים, לפני שמצרים תיזום מלחמה. הוא שיגר את פרס לפריס לבקש מטוסים וטנקים.

"הבקשה העיקרית שהגיעה אלי משמעון פרס וידידיו, כאשר נפגשנו בפעם הראשונה בחשאי בפריס, שאם לא נקבל 270 מטוסים, לא נחזיק מעמד מול מתקפות נאצר ונושמד" – נזכר אבל תומא.

פרס ודיין חשפו לפני תומא את חולשתה של ישראל.
"הם אמרו לי: אם לא יעזרו לנו ברצינות, כדי שנוכל להגן על עצמנו, לא נתקיים עוד. במילים אחרות: נשוב להיות יהודים נודדים" – אומר תומא. עד היום שגורים על לשונו מונחים ציוניים קלאסיים, זרים לאוזניים ישראליות גאות. בעיניו, מדינת ישראל הוקמה כדי לשמש מקלט לשארית הפליטה.   - "חשתי שהישראלים זקוקים לנו" – מספר תומא. "פרס הביא נתונים קשים. הוא דיבר בשמו של דיין ובשם בן-גוריון. הישראלים אמרו: תראו, זה רגע קשה בהיסטוריה ויתכן שנימחק מן המפה".

ישראל ביקשה ממערכת הביטחון של צרפת חבילת סיוע צבאי: טנקים, נגמ"שים ומטוסים. סמכויות לאישור סיוע צבאי היו נתונות בידי משרד החוץ הצרפתי, שנשלט בידי ערביסטים. משרד החוץ אישר לישראל 9 מטוסי קרב, אך מערכת הביטחון הצרפתית, באישורו של ראש הממשלה, גי מולה, התארגנה לאספקה עצמאית של נשק לישראל. "לא נשמענו להוראות של פקיד בכיר במרד החוץ, שהחליט כי די ב – 9 מטוסים, כדי שישראל תוכל להגן על עצמה. הרי הדרישות של פרס ודיין היו מציאותיות, וזו עובדה" – אומר תומא. ואמנם, מטוסי מיסטר צרפתים המריאו מצרפת, נחתו בנמלי תעופה באיטליה ומשם המשיכו דרומה. הם לא שבו לבסיסיהם ומשרד ההגנה מחק אותם מן המצבה. במשרד החוץ לא ידעו על כך דבר. "ברגע שהחלטנו לעזור לישראל" – נזכר תומא – "ממש באותו יום יצא ממרסיי משלוח של משוריינים למצרים. מושל מרסיי היה יהודי, והתיידדנו בימי השחרור מן הגרמנים. הוא טילפן אלי לפריס וביקש ממני לעצור את המשלוח. אמרתי לשר ההגנה: 'בזמן שאנחנו מנסים לעזור לישראל, משלוח של משוריינים יוצא למצרים בהסכמת משרד החוץ? ובורג'ס מונורי (שר ההגנה) עצר את המשלוח".

 

 

כעבור ששה חודשים, באמצע יולי 1956, הלאים נאצר את תעלת סואץ. התעלה הייתה בבעלות "חברת תעלת סואץ", שנשלטה  על ידי צרפת ובריטניה. למחרת הזעיק שר הביטחון של צרפת, בורז'ס מונורי, את פרס לפגישה דחופה בפריז עם המטה הכללי של הצבא הצרפתי.
"הוא שאל אותי: 'כמה זמן ייקח לצה"ל לשטוף את סיני', ואני אמרתי: לפי דעתי שבועיים" – נזכר פרס. "כל הגנרלים הסתכלו אחד על השני ואמרו ה'פושט' הזה, מה הוא מדבר. ובורז'ס מונורי אמר: ולכם יש עניין לכבוש את סיני? אמרתי לו: יש לנו עניינים אחרים. א' - הם סגרו את מיצרי טיראן ובן-גוריון אמר שזה קאזוס-בלי, ותדע לך שיש לנו בלב תוכנית. ב' - יש העניין של ה"פדאיון", כמו שזה נקרא אז, שממררים לנו את החיים, וג' - המצרים קיבלו נשק בשפע ואנחנו חרדים לביטחוננו. אז הוא אומר לי: יש לנו על מה לדבר אתכם. אמרתי: אני חושב שכן".

הלאמת התעלה בידי נאצר סיפקה לצרפת ולבריטניה תירוץ לתקוף את מצרים. למורת רוחה של בריטניה, צרפה צירפה את ישראל. שלוש השותפות הוזמנו להתכנס יחדיו לתכנון המבצע. הפגישה התקיימה בבית פרטי בסוור, סמוך לפריס.

לפני הפגישה, בן-גוריון היה סקפטי, אבל בסיומה השתפר מצב רוחו, כפי שמספר פרס:
"בסוור, כשהכל נגמר, אמרתי לבן-גוריון: יש עוד דבר אחד לא גמור  וזה העניין הגרעיני. תן לי, לפני שאתה אומר כן, לגמור את זה, והוא אמר: בסדר. ואז הלכתי לחדר עם גי מולא ועם פינו, שהיה שר החוץ, ואמרתי: חברים, זה לא חלק מן המשא ומתן, ואנחנו לוקחים על עצמנו ריסק עצום, ואני מבקש את הדבר הזה והזה, והם אמרו לי כן".
שאלה: "ובקשת את הכור..."

שמעון פרס: "ביקשתי יותר מכור. בקשתי דברים אחרים גם כן, גם את האורניום והדברים האלה. ואז עליתי לבן-גוריון ואמרתי: זה בסדר. כך זה היה".

עכשיו, כאשר הצרפתים הסכימו באופן עקרוני לספק לישראל את החבילה הגרעינית, אישר בן-גוריון את השתתפות ישראל במבצע סואץ.  העסקה הגרעינית כללה כור גרעיני קטן, שהספקו בין מגה-וט אחד לעשרה, וכן אורניום טבעי לתדלוקו. הייתה זו חבילה מצומצמת, שבאמצעותה אי אפשר לבנות פצצה גרעינית, ואף על פי כן זו הייתה פתיחה טובה. האם הכור הגרעיני היה אתנן, שבן-גוריון קיבל מהצרפתים תמורת הסכמתו לשגר את צה"ל לכבוש את חצי האי סיני? הן שמעון פרס, הן אבל תומא מכחישים את ההנחה בתוקף. מחזק את עמדתם ההיסטוריון הצרפתי, ז'אן לה קוטור, שבשנים ההן שימש כתב של העיתון לה-מונד קהיר. הוא סבור שהחבילה הגרעינית צמחה באורח טבעי ממערכת יחסים מורכבת שהבשילה: "מרגע שנוצרה הברית הצבאית והנפשית עם ישראל" – אומר לה קוטור – "הממד הגרעיני הפך ממד נוסף של אותה ברית עם ישראל". השתלשלות האירועים הייתה קדחתנית.  

על פי הסיכום שהושג בועידת סוור ישראל תקפה את מצרים. ב – 29 באוקטובר 1956, בחמש בערב, גדוד צנחנים צנח בעורף האויב, במערב סיני, סמוך למעבר המיתלה. זו הייתה הפעולה הקרבית המוצנחת הראשונה והאחרונה של צה"ל עד כה. באותו לילה, חטיבות שריון ורגלים חדרו לסיני בשלושה צירים. בתוך שבוע אחד נכבש מדבר סיני. כוחות צה"ל חנו על גדת תעלת סואץ.

על פי התכנון המוקדם, צרפת ובריטניה דרשו מישראל וממצרים לסגת מתעלת סואץ. ישראל הסכימה. מצרים סירבה. עד כאן התממש התכנון המוקדם. מכאן נוצרו תקלות. בן-גוריון המתין למתקפה של בנות בריתו, והיא בוששה לבוא. בריטניה וצרפת התארגנו באיטיות, ובן-גוריון חשש פן יתירו את ישראל לבדה במערכה הבין-לאומית. הדאגה הכריעה את "הזקן". הוא חלה, קיבל חום, ושכב במיטה ממש בעיצומה של המלחמה.

כעבור שלושה ימים התעשתו הצרפתים והבריטים. ב – 5 וב – 6 בנובמבר, צנחנים ונחתים של צרפת ובריטניה כבשו את ערי התעלה פורט סעיד ופורט פואד. ארה"ב הביעה כעס ואיימה לנקוט צעדים נגד בריטניה. בלונדון התארגנו הפגנות נגד הפלישה. ברית המועצות נקטה צעד מעשי.ב – 6 בנובמבר היא פרסמה אולטימטום ודרשה מצרפת ובריטניה לחדול מיד מכל פעולה צבאית. אבל תומא זוכר את האיום הרוסי: "קיבלנו את המברק מהמרשל בולגנין, ובו היה כתוב: 'אל תשכחו אדונים שגם לרוסיה יש נשק גרעיני, ואם לא תפסיקו את הפעולה של הצנחת הגדודים אולי נשתמש בו נגדכם'". ארה"ב וברה"מ אילצו את ממשלות צרפת ובריטניה לסגת. כוחות או"ם תפסו את מקומם של הפולשים.

לישראל הציגה ברה"מ אולטימטום נפרד. רו"מ ברה"מ, ניקולאי בולגנין, כתב לבן-גוריון שישראל "משחקת בחוסר אחריות פלילי בגורל אזרחיה", באופן "שמעמיד בסכנה את עצם קיומה של ישראל כמדינה". הוא הזהיר כי ברה"מ עשויה לתקוף אותה בטילים.

בשחר ה – 8 בנובמבר שיגר בן-גוריון את שרת החוץ מאיר ואת סגן שר הביטחון פרס לפריס, כדי לברר מה תהייה עמדת צרפת אם ברה"מ תתערב בכוח. שמעון פרס נועד עם ראש ממשלת צרפת, גי מולא ועם עוזריו. תומא נזכר שפרס ציטט באוזני מארחיו הערכות מודיעין אמריקניות, שלימדו כי האיום הסובייטי רציני. פרס אמר שמצבה של ישראל נואש וגי מולא השיב לו: אינני רוצה לנטוש את ידידינו הישראלים כי זו שאלת חיים". על פי מקורות צרפתים, באותה פגישה הציע פרס שצרפת תגדיל את החבילה הגרעינית, באופן שיאפשר לישראל לבנות פצצה. תומא מספר שהבוס שלו, השר בורז'ס מונורי, והוא עצמו, תמכו בהתלהבות. בירור במשרד החוץ, בקיי דאורסיי, העלה ששר החוץ, כריסטיאן פינו, תמך גם הוא. "פינו כעס מאד על נאצר", אומר תומא, "מפני שחרף תחינותיו סרב לבטל את הלאמת התעלה. "זו הפעם הראשונה שמשרד החוץ הלך עד הסוף והיה שותף מלא" – אומר תומא. עדיין, רוה"מ גי מולא היסס. המפתח נמצא בכיסו של ראש נציבות האנרגיה האטומית של צרפת, פרנסואה פרן. אם פרן יתמוך, יש סיכוי שהעסקה תצא לפועל. היישר מלשכתו של ראש הממשלה הלך שמעון פרס למשרד ההגנה ושוחח עם אבל תומא. הנה עדותו של תומא:

"שמעון פרס אמר לי: אתה מכיר היטב את פרן, לך לבקר אותו ותסביר לו שאי אפשר לנטוש את הישראלים. ואז כשבאתי לפרן הוא שאל: 'מה עם האינטרס הצרפתי'? ואמרתי שהאינטרס של צרפת הוא שבתמורה נקבל סוף סוף את הפטנטים שאיננו מכירים, וכך השתכנע. פרנסואה פרן התקשר לגי מולא יום לאחר ביקורי ואמר לו שצריך לצייד את ישראל בפצצה גרעינית. כך היה הדבר". לאורך כל הראיון, אבל תומא מדווח על האירועים בלשון עניינית וקרה. עכשיו, לראשונה מתגנבת לקולו נימה רגשית: "הייתה הרגשה שהיינו קצת שותפים לחיים". 

כך, מאחורי הקלעים, ממשרדו הארעי במשרד ההגנה בפריס, חיבר שמעון פרס את מרכיבי הפאזל. על פי ההיסטוריון ז'אן לה-קוטור, עסקת דימונה קמה והייתה בעיקר בזכות הברית שכרתה ברית המועצות עם נשיא מצרים, עבדול נאצר. "נגד החיבור הזה, בין הערבים לסובייטים, החליטה צרפת שעליה לעזור לישראל להשיג ביטחון גרעיני" – אומר לה-קוטור, ומוסיף: "החלטה נכונה או לא נכונה, זה עניין לויכוח, אבל בהחלט ניתנת להצדקה.  

החבילה הגרעינית:

באוקטובר 1957 חתמו ישראל וצרפת על הסכם מדיני ועל שורה של הסכמים טכניים. צרפת התחייבה לספק לישראל חבילה גרעינית: כור גרעיני, שיוקם בדימונה, אורניום מועשר, ולפי מקורות זרים גם מפעל להפרדת פלוטוניום. על פי הודעת ישראל הספקו של הכור שבנו הצרפתים בדימונה 24 מגה-וט, אבל מומחים זרים, צרפתים ואמריקנים, טוענים שההספק גדול בהרבה, ומגיע עד כדי 150 מגה-וט. ישראל התחייבה להשתמש במתקנים רק למטרות אזרחיות. זה היה הסכם חסר תקדים. עד אז, מעולם מדינה לא סיפקה למדינה אחרת אמצעים שמהם ניתן ליצור פצצה גרעינית. 

העיתונאי הצרפתי פייר פיאן, שחקר את הקשר הגרעיני הצרפתי-ישראלי, ופרסם את ממצאיו בספר אומר: "כאשר התחלתי לגלות אט אט את הקשר הזה, שמתי לב שהתוצאה היא שההיסטוריה של הפצצה הצרפתית ושל הפצצה הישראלית מחוברים בקשר הדוק, והמרווח בין התזמונים קטן מאד, וזה ממש מדהים".

"שדרות אבל תומא"?

בגלל מסך העמימות, שהסתיר את מרבית המעורבים בהקמת הפרויקט הגרעיני הישראלי, שמו של אבל תומא נותר עלום עד כה. העמימות גרמה לכך ששמו נשמט מרשימת הידידים המושבעים של ישראל, שבה רשומים שמותיהם של אישים לא יהודים, כמו אורט וינגייט, "הידיד", ואוסקר שינדלר. מסביב לעלילותיהם התפתח מיתוס. תומא הוא בבחינת נפקד, אך ישראל חייבת לו הרבה מאד, ויתכן שבעתיד מוקיריו יקראו על שמו לפחות שם של רחוב או כיכר, אולי אפילו שדרה רחבה בעיבורה של עיר.

--- BACK TO TOP ---

BACK TO ARTICLES PAGE